להשיב לעליון את תפקידו ההיסטורי

 

"לא מאמין שאני אומר את זה", כתב עמיתי ד"ר גלעד גרינוולד, איש שמאל מוצהר, בעמוד הפייסבוק שלו, "אבל יודעים מה הבעיה שלנו בשמאל? שכבר 40 שנה אנחנו מתריעים מפני חיסול הדמוקרטיה, שעד שזה באמת קורה - אף אחד כבר לא קונה את זה".

זה הזכיר לי אירוע משעשע שהתרחש לפני שנים רבות בקפיטריה באוניברסיטה. באחד הכנסים ישבו כמה פרופסורים למדעי המדינה לארוחת צהריים. במהלך השיחה שהתייחסה למצב בישראל אמר אחד מהם, חוקר מפורסם של המשטר בישראל, "אני מודאג". אחד מעמיתיו שאל אותו ממתי הוא מודאג. לאחר כמה שניות השיב בלי להניד עפעף: "מאז 1977".

מי שעוקב אחר הגלים החוזרים ונשנים של שיח "הדמוקרטיה בסכנה" או "מידרדרת", יכול להרגיש בעוצמה הגדולה במיוחד של הגל העכשווי. יותר מאשר היקף השיח, אלה התכנים. המאמרים הנזעמים מהרגיל, קריאות החירום אל הדגל, ובעיקר האיומים: לפתוח במרי אזרחי, לרדת מהארץ, להפסיק את התרומות, לצאת לרחובות ולכיכרות.

בתחילת המאה הנוכחית פרסם פרופסור מנחם מאוטנר מאמר שכותרתו "שנות ה־80 - שנות החרדה", המתאר לפרטיה את חרדתה של האליטה האשכנזית־ליברלית־שמאלית הוותיקה, אשר איבדה את השלטון הפוליטי. החרדה השתקפה לא רק באינספור התבטאויות בתקשורת, אלא גם בתרבות, במחזות ובספרים. 

שנות ה־80 הן גם העשור שבו החלה האליטה שאיבדה את השלטון להפוך את בית המשפט העליון לזירה פוליטית מובהקת. משכשלה שוב ושוב בניסיונה לחזור לשלטון, פנתה לשופטי העליון במאמץ לבלום את מדיניות שקידמו יריביה הפוליטיים, או לכל הפחות להפריע במימושה. 

ואכן, בהנהגתו של הנשיא אהרן ברק וחלק מחבריו, נענה ביהמ"ש העליון למהלך ושינה באופן רדיקלי את תפיסת התפקיד השיפוטי. רכיבים שעד אז היו משניים יחסית בתפקודו של ביהמ"ש, הפכו למוקד הפעולה השיפוטית. לאקטיביזם השיפוטי השפעות מרחיקות לכת הרבה יותר מפסילת חוקים. בהדרגה ובעקביות הרגיל אותנו ברק לכך שניתן להעביר ביקורת שיפוטית על מדיניות חוקית באמצעות מבחנים מעורפלים של "סבירות", "מידתיות" או "פרשנות תכליתית". בתוך כך נפתחו דלתות בית המשפט בפני "העותר הציבורי", שלא נדרש עוד להוכיח שהוא נפגע מפעולה שלטונית. "העותר הציבורי" החל לשמש כסות מניפולטיבית לגורמים שאין להם שום נגיעה לנושא העתירה, זולת רצונם הפוליטי לבלום את נבחרי הציבור לאחר שלא הצליחו לנצח בבחירות.

החרדה מסבירה במידה רבה את עוצמת הגל הנוכחי בשיח "הדמוקרטיה מידרדרת או בסכנה". אבל הפעם לא מדובר במדיניות כזו או אחרת. אלה לא המסתננים, התיקון לחוק האזרחות, גדר ההפרדה או מתווה הגז - כל אחד נושא חשוב בפני עצמו, אבל רק אחד מתוך רבים. הפעם דומה שהמחנה הלאומי בא לקדם שינוי יסודי בתפקוד בית המשפט. 

חשוב להדגיש שהמחנה הלאומי לא מחדש מאומה. מי שחולל מהפכה הוא הנשיא ברק, והשינוי שאליו מכוונים במחנה הלאומי הוא החזרת ביהמ"ש לדפוס פעילותו במשך עשרות השנים שקדמו לעידן ברק. בלהט הוויכוח נשכחה העובדה שלפני פרוץ האקטיביזם היה ביהמ"ש העליון מוערך מאוד, ונהנה ממעמד ציבורי איתן וגבוה בהרבה. לא משום שהכפיף את עצמו לשלטון, אלא מכיוון שביסס כאן לא מעט זכויות בלי מטריית האקטיביזם שמוצגת היום כמייצגת הבלעדית לכאורה של הדמוקרטיה. 

חרדה שונה מפחד. הפחד הוא מפני גורם מוגדר, ברור ומאיים. משנעלם הגורם או נחלש, גם הפחד חולף. חרדה, לעומת זאת, אינה תלויה בגורם מוגדר כזה או אחר. חרדה היא הלך רוח, מצב נפשי, שאינו קשור בהכרח למציאות. לכן מובן מדוע מתנהל כאן שיח ה"דמוקרטיה בסכנה" במשך יותר מ־40 שנים בלי קשר למציאות כזו או אחרת, גם כשבפועל הדמוקרטיה הישראלית יציבה, ואף משתפרת. 

פרופ' אשר כהן הוא ראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו