סדר ישן במחלוקת

התרעות על "קץ הדמוקרטיה" נשמעות מקום המדינה • מאז 77' העבירה העילית הישנה את ההכרעה לביהמ"ש, שהרכבו תאם לערכיה • אך לא הדמוקרטיה בסכנה אלא האוליגרכיה המשפטית

1 הטענות של "קץ הדמוקרטיה" נובעות מזיהוי הדמוקרטיה עם ערכיה של קבוצה ידועה שעד לא מכבר התרגלה להוביל לבדה את הספינה הציונית. מבחינתה, הדמוקרטיה זה היא, וכל שינוי בסדר הישן מביא לקץ השיטה. שלא נטעה, הקולות האלה מדובבים את ביהמ"ש העליון ברובו הגדול. גם השופטים סבורים שאם יוגבל כוחם ותושת ביקורת על החלטותיהם, "קץ הדמוקרטיה" יגיע. ראו נאומה של הנשיאה אסתר חיות בנירנברג(!) ללמוד מהאירועים ההיסטוריים שם על הניסיונות להצר את צעדיו של ביהמ"ש העליון. לא ייאמן. 

"קץ הדמוקרטיה" מלווה אותנו מאז קום המדינה. התגלגל לידיי מקבץ ידיעות ישנות, שכולן נושאות אותו מסר. איש מפלגת העבודה, גד יעקבי, הזהיר (1988): "הדמוקרטיה בסכנה"; המשפטן גבריאל שטרסמן קונן על "היום שבו הומתה הדמוקרטיה" (1990). האנס קלינגהופר, דיקן הפקולטה למשפטים בעברית, התריע עוד ב־1960: "זלזול במשפטן - סכנה לדמוקרטיה".

להשיב את הריבונות לעם. "משה כשזרועותיו נתמכות על ידי אהרן וחור", תומס בריגסטוק, אמצע המאה ה־19 // צילום: Aberystwyth University School of Art Museum and Galleries

בינואר 1961 התכנסו באגודת העיתונאים כ־200 איש, ובראשם פרופסורים מהעברית, להתריע על "הסכנה לדמוקרטיה". בקיץ 1975 צעדו אלפי חברי קיבוצים מטעם מפ"ם תחת הכותרת "סכנה לדמוקרטיה", כדי לגנות את תנועת ההתיישבות "גוש אמונים"; וכהנה קצים וסופים ומוות והרס ואובדן וחורבן וכיליון עד לזרא. אחת הסיסמאות בעצרת שהוזכרה היתה: "ההכרעה בכנסת ולא בבית הכנסת". לא חלף עשור, וראשי המפגינים העבירו את ההכרעה מהכנסת לבית המשפט. מה אירע שכך עשו? מהפך. 

2 בכמה הזדמנויות שמעתי את פרופ' מני מאוטנר מרצה על הפוליטיזציה של המשפט. מאז המהפך הפוליטי ב־1977, איבד השמאל את ההגמוניה. הקבוצה הזאת "העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה... מהפוליטיקה של הבחירות - שהיא הפוליטיקה של הכנסת - לביהמ"ש העליון, והפכה אותו למוסד שבו היא מנהלת את הפוליטיקה". הוא בדק את כל העתירות שהוגשו לביהמ"ש העליון בידי ח"כים מ־77' עד 2005, 250 עתירות; מחצית מהעתירות היו של ח"כים ממרצ, העבודה ושינוי. "העתירות שלהם הן תמיד על נושאים פוליטיים. גם הימין הגיש עתירות, אבל תמיד על פגיעה אישית בזכויות; לעולם לא על מאבקים פוליטיים".

"ביהמ"ש העליון שיתף פעולה עם הקבוצה הזאת", הסביר מאוטנר, "משום שמיומו הראשון ב־1948 זה מוסד המדינה הליברלי ביותר מכל מוסדות המדינה; מוסד ששימש סוכן חשוב ביותר להחדרת ערכים ליברליים מערביים חילוניים לתרבות הפוליטית של ישראל. הברית בין הקבוצה הזאת, החילונית־ליברלית, הפרו־מערבית... לבין ביהמ"ש העליון, נראית מובנת מאליה".

מאוטנר טוען שאין פה קונספירציה אלא עניינים עמוקים יותר: "הדברים הלא מפורשים, ההבנות הסמויות התרבותיות של אנשים בעלי זהות תרבותית ותפיסת עולם זהה הם הרבה יותר חזקים. על הדברים הכי חשובים בכלל לא צריך לדבר; כולם פועלים בסינכרוניזציה מוחלטת". במילים אחרות, הקבוצה הזאת נלחמת על חייה; לכן קולות הנהי הנשמעים בידי דובריה המובהקים. 

 

3 שמעתי כמה מחבריי בימין מתרעמים על ההתעקשות להחזיר את חוק החסינות למצבו מ־2005. "שבית המשפט יכריע", הם אומרים. אבל מה יענו לאלה שאינם מאמינים לבית המשפט? שאינם מאמינים שהחקירות וההדלפות המגמתיות נגד רה"מ נתניהו נעשו בתום לב, ומה שמצפה לו זה דין צדק בלבד? ה"חקיקה הפרסונלית" הגיעה הרבה אחרי האכיפה הפרסונלית, או כפי שנתקבעה בשיח התקשורתי: האכיפה הבררנית. 

באחד מנאומיו האחרונים, ציווה משה את דייני ישראל: "לא תכירו פנים במשפט". הציווי הזה מתפרש על פי רוב כקביעה לא להתרשם מדימויו החיצוני והציבורי החזק של הנשפט. אבל יש בציווי גם קריאה לא להטות לרעה משפטו של אדם בעל כוח ביחס לחלשים ממנו; כלומר איסור על אכיפה בררנית. בשנים האחרונות, פורסמו מאמרים משווים שהוכיחו כי במקרים לא מעטים, היחס של המשטרה והפרקליטות לנבחר ציבור שאינו נתניהו, היה שונה; גם אם עשה לכאורה מעשים דומים, לא נפתחה חקירה. 

אני שב לנקודה שאמנון לורד הדגיש השבוע, שחשובה להבנת הדינמיקה הבעייתית של המערכת. בראיון ליהודה יפרח ונטעאל בנדל ב"מקור ראשון", נשאל פרקליט המדינה שי ניצן, על קביעתו שסיקור חיובי נחשב כמתת בעבירת שוחד: מדוע להחיל את התקדים המשפטי הזה לראשונה בתיקי 4000? שימו לב לתשובתו: 

"כל תקדים משפטי חייב להתחיל בנקודה כלשהי. בתיק 4000, לדוגמה, לא היתה מחלוקת וכולם חשבו שנכון להאשים בשוחד, למרות שלא מדובר במעטפות כסף אלא בהטיית סיקור תקשורתי. אז מה, רק בגלל שמדובר ברה"מ נדחה את התקדים לפעם אחרת?... האם סיקור חיובי נחשב למתת בעבירת שוחד? אני חושב שגם במבחן אובייקטיבי, כתבה רצינית בעיתון היא בעלת משמעות גדולה עבור איש ציבור ועבור כל אחד".

מעבר לפגיעה בחופש העיתונות, יש פה הודאה ש"תיק השוחד" אינו יותר מפרשנות תקדימית של הפרקליטות שנוסחה במיוחד לאחד, בנימין נתניהו. מבין השורות אפשר לראות כיצד "תופרים תיק" למי שהמערכת אינה חפצה ביקרו: לוקחים מקרה ומפרשים אותו לחומרה ובאופן תקדימי, ולעזאזל עם רצון הבוחר. 

נשמע מוגזם? כך צוטט היועמ"ש מנדלבליט על קבלת הפנים עם כניסתו לתפקיד בפברואר 2016: "איך שאני נכנס, זורקים עלינו מבקר המדינה והמשטרה בליל של נושאים, שאריות של ביביטורס ופרשת המעונות, כל מיני קצוות של זוטות כאלה, דברים שנראים על גבול הרכילות, ואם לא היה מדובר בראש הממשלה לא היו עושים כלום. אבל בכל זאת, אני מחליט שצריך לבדוק". זו שיטת הדיג (fishing) המפורסמת. משהו צריך להיתפס בחכה. 

נחזור בפעם האלף: עד כה לא נבדקו המקרים שבהם נפתחה חקירה לשרי משפטים או משטרה עם מינויים, תיקים שרובם נסתיימו בזיכוי מהדהד. האם רק במקרה נתגלתה "עבירה חמורה" ליעקב נאמן, רפול, אביגדור קהלני או ראובן ריבלין?

 

4 לא הדמוקרטיה בסכנה, אלא אופן הפרשנות הצר שלה כפי שהושלט עלינו בידי אסכולת ברק בעליון. הדמוקרטיה אינה רק זכויות המיעוט, אלא בראש ובראשונה שלטון העם. מתוך כך מקבל גם המיעוט את זכויותיו. אסכולת אהרן ברק הפקיעה מהעם את יכולתו לקבוע את ערכיו באמצעות ויכוח ודיון ציבורי, והשליטה עלינו בשם החוק את ערכיה תוך שהיא מגדירה אותם כ"מהות הדמוקרטיה", מבלי שקיבלה סמכות לכך. 

אז עד שתשכנעו אותנו שאין זה כך ואתם פועלים ללא משוא פנים, נחזיר את חוק החסינות למצבו הקודם, כדי לדכא במקצת את התיאבון לקבוע עבורנו את זהותם של נבחרי הציבור שבחרנו בניגוד לרצונכם. במקביל, חשוב לבצע את הרפורמות הנדרשות בבית המשפט; הן חיוניות לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, ואם הן מסמנות קץ כלשהו, הרי זה קץ שלטונה של האוליגרכיה המשפטית והשבת הריבונות לעם.

גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו