האופן המדוד שבו מתמודד צה"ל עם חמאס אינו קשור לחולשה או למצפון יהודי רחום, ואפילו לא להאג ולבג"ץ. סבלנות, נשמות, סבלנות. זה כל מה שצריך עכשיו.
אנחנו עדים לתהליך שבמהלכו קיבעה לעצמה עזה מעמד של מצורע שאף אחד אינו מעוניין להתקרב אליו. היא הולכת ומתפוררת בהדרגה, מתפוגגת לאיטה, ומה שמחזיק אותה בחיים זה איראן, והנשמה מלאכותית מקטאר. על איראן מפעילה ארה"ב לחץ כלכלי ומדיני אדיר, היא שוקעת במצוקה, ועוד מעט יאזלו כוחותיה גם לבשר התותחים העזתי.
סוף־סוף מתחילים להבין שאין טעם לנשוך את המקל, אלא את מי שמחזיק בו. הצעדים של טראמפ נגד איראן, ההכרזה על משמרות המהפכה כארגון טרור, העיצומים נגד הסוחרים עם איראן - הכל חלק מאותה מגמה. יותר מדי זמן מדברים על "להעניש את האחראים" במובן המצומצם של איתור החוליה ששיגרה את הטיל או מצוד אחר מבצעי הפיגועים, במקום לטפל בראש הנחש. הרי ברור, ותמיד היה ברור, שמאחורי ארגוני הטרור עומדות מדינות, המפעילות ומממנות אותם כנשק מטונף, מכות מתחת לחגורה, בידיעה שהצד השני לא ינקוט שיטות דומות.
ישראל עושה בדיוק את מה שהיא צריכה לעשות - מביטה במפה מלמעלה. מגיבה ומתנהלת מול חמאס במינון הנכון לעצירת ירי הטילים בטווח הקצר, ותו לא. ועזה, כמו אדם מעולף למחצה הזוחל על הרצפה ונושך לך את הרגל - לא תבעט בו ולא תבזבז דקה מיותרת על "ללמד אותו לקח שלא ישכח בחיים". אתה תנער אותו ממך ותלך לדרכך, אפילו אם הוא יצעק אחריך דברי רהב ויכריז על ניצחונו, כמו האביר השחור במערכון של מונטי פייתון. בסדר, שמענו אותך.
האם נתתם דעתכם לדממה המוחלטת בעולם כולו, ובעולם הערבי בפרט, על הסבב האחרון? אפילו ערביי יו"ש התעייפו מהם. למעשה, התגובות המעטות גינו דווקא את ירי הטילים על ישראל. אף אחד כבר לא מתעניין בעזה חוץ מארדואן ומשלחת איסלנד לאירוויזיון.
אז אם אתם תוהים למה נדמה שהימין הפך לשמאל והשמאל לימין, התשובה היא - אף אחד לא השתנה, הכל בדיוק כשהיה. השמאל רוצה עזה גאה, לוחמת, מעוררת אהדה ותשומת לב עולמית, והימין מבין שאנחנו גומרים בשקט גם את עזה, גם את הזיית שתי המדינות, ומשלימים את המצור - בקטנה על עזה, ובגדולה על איראן, ראש הנחש. הימין רוצה את ארץ ישראל והשמאל לא; הימין רוצה שגרה והשמאל רוצה בלאגן. אין חדש תחת השמש.
וכן, זה גם בשביל האירוויזיון. בוודאי. הוא יותר חשוב מחיסול סינוואר, בלי אירוניה. אירוע בינלאומי גדול, שחשוב מאוד להראות שאפשר לקיימו בישראל ללא חשש. מדוע שנבטל אותו בגלל עזה? מה פתאום שנשנה פסיק בהתנהלות שלנו בגלל העבריין־צעצוע שגר בבית ממול, הפיון בדרגת תת־טוראי של המאפיונר האיראני?
ואגב, הקלישאה על "הפצצנו דיונות" היא שגויה. נערכו תקיפות מדויקות על מטרות אסטרטגיות, לחמאס נגרם נזק בדיוק איפה שצריך, בנשק ובכסף. ברור ששום דבר לא יספק את מי שסבורים שתגובה הולמת היא 2,000 הרוגים ובולדוזר, אלה שלא חושבים מטר קדימה, ובלבד שניהנה מהסיפוק הרגעי של "פירקנו להם את הצורה". אז כמו שמסבירים לנו תמיד, יש מצבים שבהם נבון יותר לדחות סיפוקים. סבלנות, חברים, סבלנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
