הדיון סביב מעמדו של בית המשפט העליון מתנהל כמו מערכת בחירות טיפוסית בישראל. בעוד בפועל מתנהל דיון ציבורי לגיטימי, שרובו ממוקם בגבולות הגזרה של השיח הדמוקרטי, משקיע הצד המייצג את הגישה הליברלית במאמצי דמוניזציה של הצד השני, השמרני. התקשורת נחלצת לסייע לו במלחמה ומצטיירת כשחקן ההגון והשקול במאבק החשוב להצלת הדמוקרטיה הישראלית מידי רודפיה.
השמאל הליברלי רקם עלילה שקרית, ולפיה הימין השמרני זומם למוטט את בית המשפט ואת שלטון החוק. זו שטות, בדומה לניסיון לשווק את קמפיין הבחירות של כחול לבן כמופת של ממלכתיות והגינות, לעומת התעמולה הנמוכה והדורסנית של הליכוד.
הדיון סביב עתידו של בית המשפט העליון נע בין שתי גישות, שתיהן לגיטימיות, ולמעשה מרכזיות למדי בתחומן. תחום המשפט אינו מדע מדויק; כשם ששני רופאים מצוינים יכולים, במקרים מסוימים, להמליץ על טיפול שונה לחולה, כך שני משפטנים ראויים יכולים להציע פתרונות שונים לבעיה משפטית. המאבק בין הגישות בריא ונחוץ, והוא התנהל גם בדמוקרטיות ותיקות משלנו.
עם זאת, בישראל מתקשה הגישה השמרנית להכיל את קיומו של הצד השני. האקטיביזם השיפוטי וגישת "הכל שפיט" של אהרן ברק דרדרה כדור שלג מסוכן. משפטנים ליברלים ותומכיהם מתבצרים בתוך האמת שלהם, וכל מי שמותח ביקורת על בית המשפט, או מציע לשפר אותו, נתפס מייד כאויב הדמוקרטיה ושלטון החוק.
הדיכוי התודעתי הזה נגד גישה לגיטימית הנתמכת על ידי מרבית העם, מסוכן לדמוקרטיה. ההליכה "עם הראש בקיר" מזכירה ממשלות ליברליות באירופה, ש"הלכו עד הסוף" עם "האמת שלהן" בסוגיית ההגירה, מתוך תחושה עמוקה שיש להן מונופול על החוכמה והצדק. הדבר הביא לעליית הימין הקיצוני באירופה וחולל טלטלות פוליטיות מסוכנות.
זה בדיוק החשש מפני מה שעלול להתרחש בישראל. בשלב הזה אנחנו עדים למאבק בין שתי גישות החוסות תחת אותה מטרייה, ושתיהן הכרחיות בדמוקרטיה. המשך דיכויה של הגישה השמרנית עלול להצמיח שחקנים פוליטיים חדשים, שלידם ייראו ה"סמוטריצ'ים" כאבירי השמאל. אם ימשיך בית המשפט להעניק באופן גורף משקל גבוה כל כך למה שהוא מכנה זכויות המיעוט, אם ימשיך לעמוד באופן בלתי מסויג לצד המסתננים ולא יעניק משקל לגיהינום שבו שרויים תושבי דרום תל אביב, אם יחליט גם בעתיד שלא לפסול מפלגות מסוכנות כמו בל"ד, תוך פסילת מועמדים קיצוניים מימין, אם ימשיך לקבוע מי יכול להיכנס בשערי המדינה לטקסים שנויים במחלוקת ואם ימשיך לבטא באופן גורף רק את הגישה הליברלית - הוא יהיה הזרז העיקרי להקצנה הפוליטית במאבק נגדו.
הצעדים שהחלה ליישם השרה שקד ואלה שרוצים לקדם בצלאל סמוטריץ' ויריב לוין, מעוגנים היטב בתוך הגישה השמרנית ובכללי המשחק של הדמוקרטיה. אפשר וצריך להתווכח עליהם, אבל אסור לקבל את הטיעון כאילו מדובר בהרס של משהו קיים ובבנייה של משהו אחר. הימין משווע לייצוג גם במערכת המשפט, ושואף לכך שבתוך כללי המשחק הדמוקרטי יינתן ביטוי הולם לגישה השמרנית, שמרבית העם מאמין בה. אם הסמוטריצ'ים ייכשלו חלילה, תזרח השמש על שחקנים חדשים, קיצוניים יותר, מסוכנים באמת, כאלה שינצלו את הזעם המוצדק כלפי מערכת שלא מוכנה להכיל ביקורת לטובת מהלכים קיצוניים, שיערערו לחלוטין את תוקפם של כללי המשחק ויפוררו את הדמוקרטיה שלנו.
והשחקנים החדשים האלה, שאיננו מכירים בינתיים, רק ממתינים לשעת הכושר. הם מבינים שהכעס קיים, ורק מחכים שהוא קצת יתגבר כדי לתרגמו למנדטים שיאפשרו להם לעולל את מה שאפילו בוחריהם לכנסת לא באמת רוצים. כך צומח הימין הקיצוני באירופה וכך הוא עלול, חלילה, לצמוח בישראל. סמוטריץ' ולוין אינם סכנה לדמוקרטיה הישראלית, הם הסיכוי שלה לשרוד.
אופיר פרבר הוא סמנכ"ל שיווק בבית השקעות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
