אמר הרמב"ם: "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים". זוהי אבן יסוד של התפיסה המשפטית הליברלית השלטת בחברה המערבית, שממנה נגזרה חזקת החפות. בעקבותיה מדגיש הדין הפלילי שניתן להרשיע רק במקרה שהוכחה אשמה מעל ומעבר לספק סביר.
אין רלוונטי מכך למציאות הנוכחית. חדשות לבקרים עולים סיפורים ועדויות על סיכול מינויים של אישים פוליטיים באמצעות תפירת תיק. בראיון מטלטל לשרון גל, תיאר לאחרונה ניצב בדימוס יעקב בורובסקי כיצד היה בעצמו עד לסיכול מכוון של מינוי שר. זכור גם המקרה של יעקב נאמן, שמינויו כשר משפטים בממשלת נתניהו הראשונה היה לצנינים בעיני גורמים במערכת המשפטית, שאף צוטטו ברוח זאת. גם לאחר שהופרכה האשמה, לא תמיד חוזר האדם לתפקיד שיועד לו, ובהשאלה לדברי הרמב"ם, שאיפותיו הפוליטיות הנקיות - נהרגו.
אפשר גם להניח שבעקבות מקרים כאלה נרתעו אנשי ציבור ופוליטיקאים אחרים מהתמודדות על תפקידי מפתח, שמא יבולע להם. היד רועדת כשכותבים את הדברים הללו, אך קשה להתעלם מהרוח המנשבת: מועמד למשרת שר המשפטים, למשל, נשאל בפומבי אם איננו חושש מתפירת תיק. אמות הסיפים היו צריכות לרעוד, אך משום מה התקשורת והממסד המשפטי נוטים להתעלם.
כאן נכנס חוק החסינות לתמונה. החוק המקורי נועד בדיוק למטרה זו - למנוע מהרשות המבצעת לפעול נגד חבר ברשות המחוקקת ולסכל בכך את מימוש רצון בוחריו. החוק לא גזר חסינות גורפת, אלא הותיר לרוב בכנסת את האפשרות לבטל אותה במקרי קיצון. אם חבר הכנסת מואשם בפשע ואשמתו ברורה (ירה במישהו ברחוב לעיני עדים), מובטח כי גם חבריו לסיעה, בהיותם אנשי ציבור המחויבים לבוחריהם, לא יתמכו בו. לעומת זאת, כאשר יש חילוקי דעות על האשמה - ולא זאת אף זאת, ציבור רחב חושב שהחקירה נגועה באינטרסים זרים - כי אז תעמוד לו החסינות עד לסיום כהונתו, המוגבלת בזמן על ידי הציבור. חוק חסינות זה היה בתוקף עד 2005, ואז שונה באופן שעיקר את הפרוצדורה מתוכן, והעניק לפרקליטות את היכולת לחזק את מאזן האימה מול נבחרי הציבור.
בקשתו של ח"כ סמוטריץ' להחזיר את תוקף החסינות לא נולדה מאהבתו המפליגה לראש הממשלה, אלא מסיבות מעשיות, ואולי מהחשש שעקב מצבו המשפטי, יימנע נתניהו ממהלכים נמרצים ומשמעותיים לאיזון הנדרש של היחס בין הרשות השופטת לרשויות האחרות. רק הסרת החשש המיידי תאפשר הנעת מהלכים מעין אלה. הטענות שנשמעו מהשמאל, מצד יאיר לפיד למשל, כאילו סמוטריץ' מעניק מתנה לראש הממשלה בתמורה למילוי דרישותיו, נגועות באי־הבנה בסיסית של החשש האמיתי בימין. האם ייתכן שאי־הבנה זו נובעת מתחושת הביטחון של גורמים בשמאל, שהם עצמם חסינים מפני יחסה העוין של מערכת המשפט, סוג של יד רוחצת יד?
הממשלה החדשה ניצבת בפני אתגרים כבדי משקל, והציבור מצפה ממנה לשינויים משמעותיים בתחום המשפטי. כמו גיבור־על היוצא למשימתו, תיטיב הממשלה אם תצטייד קודם בסוג של מגן משפטי שיאפשר לה לבצע את המדיניות אשר תייצג בצורה מיטבית את האינטרס הציבורי, כל זאת ללא חשש פן יבולע אישית לעושים במלאכה. החסינות המלאה היא המגן הראוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו