ביוני הקרוב, עם סיומו של חודש הרמדאן, מתעתד ממשל טראמפ לפרסם את פרטיה של "עסקת המאה" המיועדת להביא במחי קולמוס לסיומו של הסכסוך הישראלי־פלשתיני בן מאה השנים. עוד בטרם נולדה, רבים כבר ממהרים לקבור את העסקה: אחרי הכל, כלל השותפים אינם מסתירים את הסתייגותם ממנה או אף מכריזים בגלוי כי יסרבו לקבלה.
הפלשתינים צופים בעיניים כלות כיצד עולה בעשן חלומם לקבל על מגש הכסף של תכתיב בינלאומי את כלל תביעותיהם מישראל. ככל שתנסה לענות על מאווי הפלשתינים, עסקת המאה רחוקה מרחק מזרח ממערב מהויתורים שממשלים אמריקניים קודמים, מקלינטון ועד אובאמה, היו נכונים להעניק להם. אין בהצעה של טראמפ כל אזכור להקמתה של מדינה פלשתינית, ואין בה גם דרישה מישראל לנסיגה מכל יהודה ושומרון אל גבולות יוני 1967.
בעקבות הסירוב הפלשתיני תלכנה גם מדינות ערב, שאינן יכולות להרשות לעצמן להצטייר בדעת הקהל הערבית כמי ש"מכרו" את העניין פלשתיני בעד נזיד עדשים של סיוע כלכלי אמריקני. השליטים הערביים היו שמחים כמובן להביא את הסכסוך הישראלי־פלשתיני אל סיומו כדי להתפנות לבעיות האמיתיות המעסיקות אותם, כמו האיום האיראני או הכלכלות הקורסות. אבל מכאן ועד לנכונות לשכב על הגדר בעבור הפלשתינים, ישראל וטראמפ - המרחק גדול.
גם בישראל, ובייחוד בצידה הימני של המפה הפוליטית, מביעים חשש מהעסקה, שבמסגרתה עשויה ישראל להתבע לוותר על חלקים משמעותיים בשומרון ויהודה. באלו לא תוקם אמנם מדינה פלשתינית, אך נוכחות הרשות הפלשתינית עשויה להתקבע בהם כעובדה לגיטימית ומוכרת בקרב הקהילה הבינלאומית.
התסריט אפוא ידוע מראש: האמריקנים יציעו את התוכנית וזו תידחה או תמוסמס ותיכנס אל ספרי ההיסטוריה כ"עוד תכנית", אחת מיני רבות שהועלו במהלך מאה שנות הסכסוך אך לא הביאו לשלום המיוחל.
אבל טעות לחשוב שעסקת המאה של טראמפ לא תעלה ולא תוריד: עשויות להיות לה השלכות מרחיקות לכת על עתיד היחסים בין ישראל והפלשתינים וחשוב אף יותר, על עתידה של ישראל.
ראשית, פרטי העסקה יהפכו לנקודת מוצא לכל דיון עתידי בשאלת הסכסוך. וכך, במקום או לצד מתווה קלינטון או הצעתו של אולמרט לאבו מאזן, יהיה ניתן להציג את "מתווה טראמפ", ולשפר בכך משמעותית את עמדת המיקוח של ישראל מול כל ממשל אמריקני ואף מול הקהילה הבינלאומית, הרואה עדיין בהצעות קלינטון ואולמרט את הבסיס שממנו ראוי לפתוח כל מו"מ בין ישראל לפלשתינים.
שנית, יש בהצעה כדי לקדם פתרון ובעצם להוריד מעל לסדר היום מספר סוגיות מרכזיות בעבור שני הצדדים, ובראשן שאלת הפליטים הפלשתינים. המתווה האמריקני, הקובע כי לא תינתן זכות שיבה לפליטים וכי יש ליישבם במקומות מושבם, יכול לצאת אל הפועל גם ללא הסכם כולל, ובכך יהיה כדי להקל על השגתו של הסכם כזה בעתיד.
ולבסוף, המתווה עשוי להעניק הזדמנות לממשלה לקדם את חזונה בדבר החלת החוק הישראלי על חלקים של שומרון ויהודה, ובעיקר על גושי ההתיישבות שלגביהם קיים קונצנזוס מקיר אל קיר בישראל.
נוכח סירוב פלשתיני צפוי לעסקת המאה של טראמפ ובהעדר כל סיכוי להתקדם לעבר השלום, יכולה ישראל לטעון, בצדק מבחינתה, כי אינה יכולה להמתין עוד לצד הפלשתיני, וכי היא מבקשת לקדם מהלכים חד צדדיים ברוח המתווה של ממשל טראמפ ויש להניח שאף בתמיכתו.
וכך, 52 שנים לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, עשויה עסקת המאה של יוני 2019 לבשר שינוי, עד כדי מהפך נוסף במעמדם של יהודה ושומרון. מהפך זה עתיד כנראה לזכות בהכרה אמריקנית דומה לזו שהעניק הנשיא טראמפ לנוכחות הישראלית ברמת הגולן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו