אבי יחיאל ז"ל, הקצטניק מאושוויץ, הופיע פעם בחלומי אחרי אחת ההלוויות, אליהן אני הולך במסגרת תפקידי בקהילת נפגעי הטרור.
הוא ניחם אותי בכך שאצלנו יש לפחות מי שיקבור את המתים ואילו שם, באושוויץ, הם עלו בעשן השמיימה.
אמר שהם הלכו למוות אלמונים, אלפים ומיליונים, שאף אחד לא זוכר אותם ועכשיו הכל השתנה. "אצלכם העיתונים מלאים בשמות, תמונות וסיפורים", אמר, "כל הרוג הוא שם וכל העם זוכר אותו. ואצלנו מי זכר אותם, עכשיו אתה מבין שיש הבדל? שבצד הדמעות אפשר קצת לחייך וצריך קצת לשמוח. שיש מדינה ויש צבא ואפילו יש מי שיקבור את המתים, מה שלא היה אצלנו…"
וכך נעלם אבא בחלום כפי שהופיע עם חיוכו הנוגה ועם נחמת הקצנטניק שלו לימים אלה, שבהם אומה שלמה מביאה חייל אחד למנוחת עולמים, וששירותי הביון שלה עוסקים בהבאת לוחמיה לקבר ישראל אחרי 37 שנים.
על הבאת עצמותיהם של הרוגי ביתר, במרד בר כוכבא, שהתגוללו חשופים לשמש במשך שנים, עד ששלטון רומא התיר הבאתם לקבורה, נקבע יום חג. ב"טו באב, בברכת המזון הוסיפו תפילת "הטוב והמיטיב", אותה אנו אומרים כל יום.
תאמרו, ולשמחה זו מה עושה? מפני שגם על הבלחה של האור שבאה בתוך ימי אפלה יש להודות. הושב כבוד ההרוגים. אנו מודים למרות החורבן והגם שאז החלה הגלות.
לעומתם - זכריה באומל חוזר לארצנו בריבונות ישראלית. זכריה הי"ד נפל על הגנת המולדת במלחמה מגן מול הטרור. העם כולו מצדיע לו. וגם עמי העולם - חיילים רוסים בהנהגת הרמטכ"ל הרוסי עומדים דום לזכרו - זכר חייל יהודי גיבור.
כפי שאמר אבא ניצול השואה - יש על מה לשמוח! גם זו שמחה. שמחה המהולה באבל. במהלך התקומה, בנין הארץ וההגנה עליה, השמחה מעורבת באבל.
מי ייתן ויתקיים במשפחת באומל ובעם ישראל, השותף כולו לאבלה, הפסוק "והפכתי אבלם לששון".
הכותב הוא יו"ר ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" וסא"ל במיל'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו