למרות מאמצי ההסדרה והניסיונות להשיג הפסקת אש, מתקשה ישראל להשיב את השקט והרגיעה אל גבול הרצועה. ירי הטילים לעבר יישובי עוטף עזה נמשך בלי הפסקה, לצד הפרות סדר אלימות לאורך הגדר, הפרחת בלוני נפץ ותבערה ואפילו ניסיונות חדירה לשטח ישראל.
נוכח הקושי להביא לרגיעה, יש הקוראים להחזיר את צה"ל לעזה ולכבוש את הרצועה. ללא ספק, הדבר בהישג ידו של צה"ל, אבל השאלה איננה כמה ימים יידרשו לצה"ל להביס את חמאס, אלא מה יקרה ביום שאחרי כיבוש הרצועה. ליתר דיוק, כמה זמן יחלוף בטרם תיאלץ ישראל להסיג את כוחותיה תחת מכבש הלחץ הבינלאומי. ואפילו אם יעניק הנשיא טראמפ גיבוי מלא לממשלת ישראל - מותר לתהות תוך כמה זמן יעלו בציבור הישראלי הקריאות להשיב את הבנים הביתה ולהותיר את עזה לעזתים, כלומר להפקירם מחדש בידי חמאס.
אפשר, אגב, לקוות לשווא שמצרים או אפילו אבו מאזן יסכימו ליטול על עצמם את ניהול הרצועה. עם זאת, לא סביר להניח שמצרים תסכים להקיז את דם חייליה כדי להילחם בחמאס, וספק אם לאבו מאזן היכולת להשליט עצמו על הרצועה, שאותה איבד לחמאס לפני כעשור.
בישראל יש גם מי שמבקשים להפוך את חמאס לחיזבאללה. אחרי הכל, זו המשמעות של הקריאה להשיג "שקט לבנוני" בגבול הרצועה: להתנתק לגמרי ולהגיע להסדרים והבנות עם חמאס בדומה לאלו שהושגו למול חיזבאללה. אלא שכדי להשיג שקט מוחלט לאורך גבול הרצועה, על חמאס להיות לא רק חזק כמו חיזבאללה, אלא גם חופשי מהמגבלות והסגר שבהם הוא נתון כיום.
אחרי הכל, גם המתברכים בשקט השורר בגבול הצפון, אינם יכולים להתעלם ממחירו: הצטיידות חיזבאללה ביותר ממאה אלף טילים, המכסים את מרבית שטחה של ישראל. לא בטוח שקניית שקט ורגיעה זמניים בגבול הרצועה שווה מחיר שכזה.
חשוב לזכור כי גם לשקט השורר בעת הזאת בגבול הצפון עלול להיות תאריך תפוגה, ואז יתברר שוב כי טילי חיזבאללה אינם ממהרים להחליד במחסנים, ושהאקדח מהמערכה הראשונה עתיד לירות במערכה האחרונה.
המציאות השוררת כיום בגבול הרצועה איננה נוחה לישראל, אבל אין להופכה לתבוסה ישראלית, ובוודאי שלא לניצחון של חמאס. המקום היחיד שבו חמאס מנצח הוא בתקשורת הישראלית, שמסיבות פוליטיות או מטעמי "רייטינג", הופכת ארגון מוכה ומובס למנצח.
חמאס נתון כיום במלכוד. הוא שקוע עד צוואר בבוץ העזתי, ומנהל קרב הישרדות שבו אין לו כל סיכוי ממשי לנצח. זהו קרב על היכולת להותיר את הראש מעל למים, לא יותר מכך. בתקופת שלטונו, הפך חמאס את הרצועה לאזור מוכה אסון שתושביו שרויים במצוקה כלכלית חסרת תקדים. הם, וילדיהם, נטולי תקווה לעתיד טוב יותר. עתה הוא שולח את צעירי עזה למות לאורך גדרות הגבול במאבק אבוד מראש.
חמאס מבודד בעולם הערבי ובקהילה הבינלאומית כפי שלא היה מעולם. הוא נתון בין הפטיש המצרי לסדן הישראלי, ומאבד ככל הנראה גם את תמיכת תושבי הרצועה, התולים בו את האחריות לאסונם.
כשהוא מוכה וחלש, אין לחמאס מה להפסיד, ומכאן הקושי של ישראל להרתיעו ולכונן מולו מאזן אימה והרתעה. אבל בחולשתו נכון החמאס לקבל אפילו את נזיד העדשים שמציעה לו ישראל: תשלום משכורות וסכומי כסף זניחים למיזמים כלכליים, שיאפשרו לו לשרוד את החודש, לא מעבר לזה.
בדומה לעימותיה עם אויבים אחרים באזור, מאבקה של ישראל מול חמאס לא יסתיים ב"זבנג וגמרנו". זהו מאבק מתמשך, שבו הצד שמגלה התמדה ועיקשות, כמו גם איפוק, הוא המנצח. חמאס מצוי במבוי סתום וללא תקווה לעתיד כלשהו. לא עימות, אך גם לא הסדרה, ישנו מציאות זו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו