"פולישוק"? פוליגנץ

כעת מתברר שרשימת כחול לבן הופכת להיות אפיזודה משעשעת בתולדות הפוליטיקה הישראלית. אפיזודה שבהשוואה אליה - סדרת הטלוויזיה "פולישוק" משעממת. רשימה שבראשה שלושה רבי אלופים, ניסנקורן שבינתיים הועלם, ולפיד שעשו עליו סיבוב לטירון.

השלושה נמסרו בידי יחצנים, שמנסחים דפי מסרים ומפעילים תקשורת מתמסרת. ההוראה לגנץ היתה - לשתוק. לא לחשוף את האין־עמדות של הרשימה ולשמור על עמימות בין ימין לשמאל.

שתיקת הכבשים העניקה דיבידנד פוליטי, עד לאותו רגע שבו התברר שגנץ מנסה לחקות את נתניהו, כולל הקראת טקסטים כמעט זהים. ההמשך היה הסתרת המידע הלחיץ בסלולרי, החשש שרוצים להרוג אותו, החפרפרת במטה, וגם סדרת ראיונות מגומגמים, תוך שהוא מפר כנראה את הוראת היחצנים שלא להתראיין כאשר הם אינם בסביבה. שלשום התפרסמו נתונים על אודות עסקה מוזרה בין החברה שגנץ עמד בראשה לבין המשטרה.

 

מפגשים מהמימד החמישי

כחול לבן ניסתה להציג את ראשיה כנקיי כפיים, שאמורים להפיח רוח חדשה של טהרנות והתחסדות. כלי תקשורת מגויסים ניפחו את עניין הצוללות ונמנעו מלעסוק בפרשיות חמורות לכאורה שבהן מעורבים ראשי כחול לבן.

לדוגמה, התנהלות אשכנזי בפרשת הרפז וסגירת התיק על ידי היועמ"ש דאז; דו"ח המבקר בעניין חוזה עתק שהיתה אמורה חברת המימד החמישי בראשות גנץ לקבל מהמשטרה, בין השאר באמצעות דיווחים ומידע כוזב על לקוחות ועל ביצועים של החברה, שבינתיים פשטה את הרגל. 

לאחר קריאת החומר התחוור לי מדוע המשטרה השקיעה ברכישת מזוזות. צריך הרבה רחמי שמיים כדי לצאת נקיים מעסקה כזו. מבקר המדינה, בשונה ממנדלבליט, שהבין כי פרסום הדו"ח סמוך לבחירות ישמש נושא מרכזי במערכת הבחירות, לא הורה להעביר את העסקה לחקירת מח"ש. אין ספק כי כשתגיע חקירה, אם תגיע, המוחות היצירתיים במשטרה ובפרקליטות לא יסמנו תיק 50,000,000, או תיק 117.

 

117 שנות חוסר ניסיון

גנץ התחיל את דרכו לרמטכ"לות כמפקד כיתה. במהלך עשרות שנות שירות צבר ניסיון עד שהגיע, כברירת מחדל, לפיקוד על הצבא. אין שמץ דמיון בין שירות צבאי לניסיון מדיני.

הצבא כגוף היררכי מבוסס על פקודות, בעוד למדינאות נדרשים מנהיגות, כריזמה, יכולת שכנוע, רהיטות ובעיקר ניסיון. רק יוהרה וחוסר אחריות מביאים אנשים חסרי ניסיון מדיני מינימלי לבקש את אמון הציבור לראשות הממשלה. הצעתי להם שיצברו ניסיון פוליטי, ואז יתייצבו בלי טלפרומפטר ויבקשו את אמון הבוחרים. הסיסמה "רק לא ביבי" לא מספיקה כדי לעמוד בראשות מדינת ישראל. 

קצת הומור לימים סוערים אלו: שמעתי שמספרים כי מלאך שירד משמיים פגש את כל מועמדי כחול לבן ושאל אותם במי לבחור. כל אחד מהם ענה: בי! בי! בי! בי! אומרים שאלוהים נענה לבקשתם והחליט "ביבי".

 

ביביפוביה ושנאה עצמית 

תקשורת השמאל לאורך שנים מנהלת מסע הכפשה ושיסוי נגד נתניהו ומשפחתו. אל מצעד השנאה מתלווים פוליטיקאים חפצי שררה, בני אליטות השמאל הוותיקות שרואים שהעם נע ימינה ולקח להם את המדינה, לשעברים מתוסכלים ונסיכי ליכוד שלא ירשו את המלוכה.

יש עילה לבקר את נתניהו על התנהלותו בכמה מהנושאים האישיים. עם זאת, כמי שישב על ספה ישנה בסלון ביתו של מנחם בגין ז"ל בקומת קרקע, איני מאלה שמלאים בנוסטלגיה. החברה והמדינה שינו פניהן. ממדינה קטנה במצור, ישראל הפכה למעצמה עולמית. רבים מאוד מהישראלים מאושרים, מצבם הכלכלי איתן.

עם כל הביקורת שהתקשורת מראה ללא הרף, לא כדאי לאזרחים להעניש את עצמם. שנאה היא יועץ רע. חשוב לבחור במפלגות שיעברו את אחוז החסימה ובמי שיכול לקדם את ישראל לעוד פסגות. 

לימים שכאלה יפים מילות השיר של מיכה שטרית "עמוק בליבך עיגולים של שמחה ואור גנוז בנשמת אפך". תנו לתבונה לנצח, אל תאפשרו לשנאה להשבית את השמחה ולכבות את האור שמאיר מכל עבר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו