משאיות כיבוי האש עמדו בתחנת הדלק. המוכרת בפלאפל הסתכלה עליהם בדאגה מתוחה, "כזו כמות כבר מזמן מזמן לא ראיתי", אמרה, "מה להכין לך?"
יום שישי בצהריים, עוטף עזה, כמה ימים לפני ההסלמה, שתחילתה כבר נשכחה וסופה מי ישורנו. המתח נפרש באוויר כהכנות לשבת. תחנת דלק קטנה ודוכן הפלאפל היחיד מכאן ועד אופקים, גם הם מרכז העניינים במצוקת העיתים. כמה פועלים ערבים עוצרים לקפה וסנדוויץ' על חשבון "אל־יהוד", כבאים חסונים מחנים את טורבינות הרוח הניידות, מתכוננים לאירועי יום השישי בגדר. למוכרת הפלאפל יש ברומטר מדויק מאוד לנפיצות הקרבה ובאה, עד סוף היום זה יירשם כאחד הימים הקשים ביותר על הגדר.
"אוי, אני כל כך עייפה", מהמצב, אני שואל? "לא", היא מחייכת, "מהמסיבה של פורים, חגגנו בבאר שבע, כולם שתו ורק אני מה? נהגת תורנית, צריכה לנהוג בשלוש לפנות בוקר, לסחוב את כל השפוכים האלה הביתה עד העוטף", היא מצחקקת, "אבל איזה כיף היה במסיבה, חבל על הזמן. חודש הבא עוברת לבאר שבע, רוצה לצאת לבלות, לחיות חיים של אנשים צעירים, עם מי אני אצא כאן? מכירה את כולם מהגן, זה כמו גילוי עריות, יוצאים עם אחרים אבל בסוף מתחתנים עם בני המקום, יש דברים שרק מי שגר כאן מבין".
שתיל לצד בגין
כל חייה היו תחת טילים, היא לא מכירה מציאות אחרת. "חייתי באורנית כמה חודשים, אבל חזרתי, רק שם הבנתי, אותה שפה, אותה טלוויזיה, אבל וואלה זאת ארץ אחרת, הם לא מבינים אותנו בשום צורה. זה לא משנה מה וכמה מראים בטלוויזיה, הם לא ירגישו מה זה להיות כאן, רק ממה שמספרים, עד שלא יחיו כאן, לא יבינו".
אז מה את מתכננת, תשאירי את ההורים ותברחי מהמצב?
"להיות צעיר זה רק בעיר הגדולה. יש בילויים, עבודה, עניינים. אבל כשאקים משפחה אני חוזרת לכאן, לגדל ילדים ולחיות? אין על העוטף, זה ה־מקום לחיות בו.
את מקבלת את המצב כמו שהוא? זה לא מטריד אותך?
"בטח שזה מטריד, כל נסיעה בכביש לעבודה זה פחד מוות, לשמוע מוזיקה זה הימור, ובכלל זה כל כך קרוב ומהר, שאם אני שומעת את האזעקה, אז אני יודעת שאני חיה, כי הטיל כבר נפל. פעם אמא שלי העירה אותי ואמרה לי - יש אזעקה, אמרתי לה מה יש לעשות? אז חזרתי לישון, אם ייפול ייפול. אין לי זמן לרוץ לממ"ד".
ומה הפתרון הנכון לדעתך? "פתרון? איזה", היא מחייכת, "גם הנכדים שלי יחיו עם הדבר הזה. יש שם אנשים אומללים מעבר לגדר, המצב בעזה נורא, נורא, מה אתה חושב, אנחנו לא רואים כמה הם סובלים? אני יודעת, זה משוגע, אבל מה לעשות? כל עוד הם יישארו שבויים של המנהיגים שלהם... כל זה לא ישתנה, אצלם ואצלנו", היא מחייכת בעצבות.
אז למי תצביעי בבחירות הקרובות? "בטח לגנץ". איזה פתרון יש לו למצב להבנתך? "לא, בגלל זה, כשהייתי חיילת הוא היה הרמטכ"ל ויום אחד הוא עשה ביקור פתע אצלנו, ואני חוזרת למשרד ורואה את הרמטכ"ל יושב בכיסא שלי, מסתכל על הדברים שלי, ואני מייד מצדיעה כמו סרגל, ומחכה ומחכה שהוא ישחרר אותי, והוא מסתכל עלי ומחכה ומחכה ומחייך, ואומר לי אני יושב בכיסא שלך ואת באמת מחכה שאשחרר אותך? תשחררי אותי... חחח, קרע אותי מצחוק".
וגם ההורים שלך בעדו? הוא מציע לכם פתרון? "המשפחה שלי רק ביבי".
איך הם מרוצים מהמצב כפי שהוא? "מה? מה פתאום, הם בוכים, וצועקים ומתלוננים כל יום על המצב, אבל איך אומרים אצלנו, היד הולכת מעצמה לפתק ההוא, לא יכולים אחרת, בקלפי יש כישוף".
הקול בצד השני של הטלפון היה ישישי, אבל ממזרי. אתה המוזיקאי? כן השבתי, מבאר שבע? בוודאי, הו נהדר, אני יצחק שתיל ואני רוצה לכתוב עליך לספר שלי, מה? צעקתי, באמת? לא מאמין לך. אתה לא עובד עלי? לעבוד עליך? מדוע שאעשה זאת? תמה הקול, כי אתה מגשים לי חלום חיים עניתי. איזה? תמה לאיטו.
להיות בספר המי ומי בבאר שבע, של יצחק שתיל!
כל אחד הכיר אותו בעיר הקטנה שבאר שבע היתה לפני כמה עשורים, הוא היה "יצחק שתיל, כתבנו בדרום", האיש שתיווך את המציאות שמעבר להרים ולמדבר, איפה שהאגדות אומרות ישנו מקום, שכל מי שנשלח אליו - חי עוד לא חזר, כפי שהתבדח לא פעם. כמי שגדל בתל אביב, במחוזות חרות הרוויזיוניסטית, שתיל נשלח אל הנגב כחלק מהמשימה הלאומית להפרחת השממה, שבמקרה שלו היה להקים את עיתון "חרות" בדרום.
בדיעבד שתיל היה קלאסיקה של ג'נטלמן לבנבן עם כל ההוד וההדר של בית"ר, אשר הסתובב בעיר הפועלים במכנסיים קצרים כחייזר על השמש - לא שייך וכה שייך. שתיל היה מדור העיתונאים שראו את עצמם בתפקיד כפול, עבודתם היתה חלק מהמפעל הציוני הגדול, לדווח מתוך אחריות, ולכתוב גם כדי לחנך. כל מי שהקשיב ידע שהוא מדווח נאמנה, אבל ידע בדיוק גם מה דעתו על האירועים שדיווח. עם השנים הפך שתיל לכתב הטלוויזיה בדרום, ופרח כשהוא נושא את כובד תפקידו להיות עיני המדינה אל נבכי הארץ שמעבר.
צילום: דויד פרץ
בעיר קטנה, שתיל הכיר את כולם. "בתחילת שנות ה־70 הייתי סטודנט באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע, והכרתי את שתיל מפה ושם בעיר, הוא היה איש נחמד להפליא", מספר גדי ליבנה, השדרן הוותיק, איש גל"צ וקול ישראל־כאן, "יום אחד שתיל תפס אותי איפשהו ואמר לי - ראש העיר מחפש דובר, לך תהיה הדובר של אליהו נאווי".
מעבר לספרים הרבים שכתב, וקריינות הספורט שבזכותה נודע למרחקים, הפך שתיל ליזם והקים את מועדון האיגרוף של בית"ר באחד הרחובות הקשים של באר שבע. עם השנים הפך האאוטסיידר להיות האינסיידר, והיה ליקיר העיר הדרומית. כך היה חלק מחברי ועדת השמות של עיריית באר שבע, אשר בתקופת הפריחה הגדולה ביחסים בין ישראל לטורקיה שלפני ארדואן, עשו את המעשה הגדול וחיברו את עברה העות'מאני של העיר היחידה שהטורקים בנו בארץ ישראל, עם ההווה. וכך במרחק מטרים ספורים מבית הקברות של החיילים הבריטים שכבשו את באר שבע, הוקם גלעד לזכר החיילים העות'מאנים שהגנו עליה, וקראו לרחבה שליד תחנת הרכבת העות'מאנית, ומתחם הקטר היום, על שמו של מוסטפא כמאל אטאטורק אבי האומה הטורקית המודרנית.
השבוע שתיל הלך לעולמו, וכך נדם האיש עם הקול הבטוח והמשועשע, שידע לשזור את הסיפור הגדול של הקמת המדינה עם חיי היומיום שהרכיבו את החיים עצמם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו