כשראש הממשלה דאז, מנחם בגין, שב ארצה מדיוני קמפ דיוויד בארה"ב, חצי שנה לפני חתימת ההסכם
עם מצרים, הוא ציטט את הכרונולוגיה המקראית "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". הרבה אנשים חייכו. אחרים הרימו גבה. גולדה מאיר הציעה להעניק לו את פרס האוסקר.
בינתיים חלפו להן ארבעים שנה, ולעולם ייזכר לו המהלך המדיני החשוב ביותר מאז קום המדינה, ששינה את פני האזור ופרץ את הדרך להסכמים הבאים. האיום האסטרטגי המשמעותי ביותר על ישראל הוסר, ופינה אותנו לעסוק בנושאים אחרים, חיוניים להתפתחותה של המדינה.
הסכם השלום עם מצרים שרד את רצח הנשיא אנואר סאדאת שחתם עליו, ואת שלטון האחים המוסלמים שהתנגדו בכל כוחם לשלום עם ישראל. אמנם השלום עם מצרים הוא שלום פגום, המאופיין במידה רבה של חד־צדדיות. גורמים מרכזיים בקהיר מחרימים את ישראל ואת מי שמבקר בה, הפרלמנט המצרי מקבל החלטות אנטי־ישראליות, ואירוע ההתנפלות על שגרירות ישראל בקהיר, ב־2011, לא יישכח במהרה.
ברור שעד שלא יהיה שלום עם הפלשתינים, לא יהיה שלום מלא לא עם מצרים ולא עם ירדן, אבל אפשר להניח שמתנגדי ההסכם עם מצרים היו מעדיפים למחוק את דבריהם מישיבת מליאת הכנסת ב־21 במארס 1979, שבה אושר החוזה.
הדיונים במליאה נמשכו 28 שעות ונפרסו על פני שלושה ימים. ההצבעה עצמה נערכה בתום יום הדיונים השלישי.
אותם מתנגדי ההסכם, מימין ומשמאל, הציגו דעות נחרצות לחלוטין. השערותיהם לגבי העתיד הוצגו כעובדות. ממרחק הזמן ברור שמחיר ההתנגדות להסכם לא הובא על ידיהם בחשבון. בנקודת הזמן של מארס 1979, קצת יותר מחמש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים הנוראה, הם דיברו כאילו הסכמי ההפרדה עם מצרים נצחיים, וכי כל מה שמדובר בו הוא הדילמה שבין שקט והישארות בכל סיני, לבין נסיגה מסיני ומכל מה שישראלי בו, ללא תמורה אמיתית.
"ליקוי מאורות מדיני"
חלק ניכר מן הדוברים כבר איננו איתנו, ואחרים קיימים ואפילו פעילים מאוד. העמוד הזה נכתב גם כשירות למאריכי השנים, שאינם זוכרים, בוודאי, כל מילה שיצאה מפיהם בנאומים המתלהמים ההם, וגם לחברי הכנסת שייבחרו בחודש הבא, ושאולי גם הם יצטרכו לומר את דברם בעת שיתקיים דיון על הסכם שלום עם הגורם המרכזי במזרח התיכון, שאיתו יש לנו רק הסכם ביניים אשר אינו מסתיים. חכמים, היזהרו בדבריכם ובנחרצותכם, סייגו את אמירותיכם, שמרו לעצמכם מרחב לטעות. זכרו שהכל מצולם, והכל מוקלט, והכל נדפס, וכי בעוד ארבעים שנה, או פחות, עשויים לצטט גם אתכם.
ברור לי שאני עושה עוול ל־95 התומכים בהסכם, מן הימין ומן השמאל, שהיו בהם היסוסים והיו להם סימני שאלה, אך החליטו לתת הזדמנות לשלום. כמה מן הנאומים ראויים לציטוט, ואני פוסח עליהם מתוך כוונה להביא את דברי המתנגדים. איתם הסליחה.
אמר הרב חיים דרוקמן (המפד"ל): "לא אוכל, בשום פנים ואופן, להרים את ידי בעד חוזה זה. קודם כל מפני שהוא איננו חוזה שלום. אני אינני מאמין לסאדאת. הוא איננו מתכוון לשלום כלל וכלל, כי אם להשיג, על ידי חוזה, הנקרא חוזה שלום, את אשר לא הצליח במלחמה, והראיה: הוא לא ויתר על דבר, ואילו אנו ויתרנו על הכל, על כל ההישגים של הניצחונות שעלו לנו בדמים מרובים ביותר. ויתרנו על כל סיני, ויתרנו על הבסיסים הצבאיים, ויתרנו על שדות התעופה, ויתרנו על בארות הנפט, ועל גבי הכל - ויתרנו על כל היישובים, 21 במספר, דבר שלא נשמע כמותו במאה שנות ציונות... ומה אנו מקבלים תמורת כל הוויתורים האלה? פיסת נייר עם ניסוחים!"
בגין ושמיר, בישיבת מליאת הכנסת לאישור חוזה השלום // צילום: לע"מ
איש מפלגת העבודה, שלמה הלל, בחר במליאה כבימה לתקיפת מפלגתו, אשר הטילה משמעת סיעתית על חבריה לתמוך בהצעה ממשלת בגין. "מפלגת העבודה החליטה לחייב את חבריה להצביע לא רק בעד הצעת ההחלטה שלה", הסביר, "אלא היא אף החליטה שלאחר שהצעת המפלגה תיפול, על חבריה לתמוך בהצעת הממשלה, הדוחה ברגל גאווה את דרישותינו ותביעותינו... זהו מעשה של אונס קבוצתי בפומבי, זהו ליקוי מאורות מדיני".
ואז תוקף הלל את חוזה השלום משום שהוא מפגין חולשה ומזמין ויתורים גם בעתיד. "מדוע", הוא שואל, "יאמינו בנחישות תביעתנו לגבולות ביטחון בגבולנו הצפוני והמזרחי, עתה יותר משהאמינו לראש הממשלה, כשהוא פרסם, ערב יציאתו לקמפ דיוויד, הודעת סיכום, יחד עם ראש האופוזיציה, כקונצנזוס לאומי, שלא יפונו יישובי פתחת רפיח, ושדות התעופה?"
"ללא רשות מוסרית"
גאולה כהן (הליכוד) היתה, לצידו של הסופר משה שמיר, המתנגדת הקיצונית ביותר של ההסכם. חודשיים לאחר שההסכם עבר בכנסת פרש שמיר מן הליכוד, ובספטמבר 1979 פרשה גם היא אחריו, ויחד הם הקימו את "ברית נאמני ארץ ישראל", שהפכה לתנועת "התחיה". בדבריה פנתה לכנסת באומרה: "אין לכנסת רשות מוסרית לאשר את ההסכם הזה. לשום כנסת יהודית ציונית אין סמכות כזאת, לוותר מרצונה על חלקים, או לגרש יהודים מארץ ישראל, וזאת כשם שלא יעלה על הדעת שתהיה סמכות לאיזו כנסת שהיא, להחליט על הפסקת העלייה או על שינוי השפה העברית".
"גזר הדין"
חבר כנסת אחר מן הליכוד, יוסף רום, לבש את ארשת המזרחן, והסביר לשומעיו דברים שנשמעו גם במהלכי שלום מאוחרים יותר: "אנו חייבים לבחון את התחייבות מצרים ואת חתימתה על החוזה, לא רק לפי הקריטריונים של המסורת היהודית, אלא לפי המקובל בעולם המוסלמי, והרצינות שבה נחתמים חוזים ומופרים בעולם הערבי, במיוחד לאור מסורת האסאלם ביחס למחויבות לחוזה שלום הנחתם עם לא־מוסלמים". לדבריו, "הסכם זה מהווה, בעצם, את גזר הדין, לאחר פסק הדין שניתן בקמפ דיוויד. שלום שנולד על ידי כניעה לאולטימטום מצרי־אמריקני להורדת היישובים בסיני, ולהשאיר את סיני בבחינת יודן ריין (נקי מיהודים)".
ואילו יגאל הורביץ (ליכוד), המושבניק שהפך, אחר כך, לשר האוצר, ואשר נודע בישירותו ובהניחו את האמת שלו על השולחן, הניח אותה גם אז, באומרו: "נעזוב את הנאיביות ונעזוב את הפלפול. הולכים להסכם שלום, שלדעתי לא יביא שלום. הוא שלום מזויף... אני אצביע נגד, בכל ליבי. אני חושב שזה לא יביא לשלום אלא להחלשת ישראל. מי שמדבר על חיסכון בקורבנות, אינני רוצה לומר, אני מקווה שלא יקרה חלילה משהו בתחום זה.." לבסוף, דווקא תקוותו התממשה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו