כולנו באופן טבעי נמשכים אחר מה שמביא גאווה וסיפוק מיידי, במיוחד מול קהל שמריע. אלה אינסטינקטים קיומיים הטבועים בנו מאז ומעולם. העבודה, החיים, המשפחה, כל אלה נמצאים בשולי תודעתנו. למרות שיודעים שזה הדבר האמיתי. אותו עיקרון תופס בחיי מדינה ובמערכת בחירות. נמשכים אחרי המשלהב, לטוב ולרע. מה שנעשה בעבודה שקטה וממושכת פחות חודר לתודעה.
במדינת ישראל של פעם היתה לזה סיבה מעשית. המשימה העיקרית היתה לשרוד מול האיומים בחוץ, ומפקדי הצבא היו הגיבורים הנערצים, בצדק. אבל ישראל שנת 2019 היא מדינה שונה בתכלית, עם נסיבות שונות וגורמים נוספים במשוואה. העימות בין גנץ לנתניהו סביב העניין הצבאי הזה, כמו גם שורת הקצינים הבכירים שה"מרכז" מציב בחלון הראווה, מחדדים את הדברים ונראים כלקוחים מסרט באיכות צילום ירודה משנות השבעים.
מדינת ישראל היא כיום מדינה בעלת עוצמה כלכלית, מדינית, טכנולוגית וצבאית שלפני עשרות שנים בודדות לא היינו מעלים בדעתנו. כל המדדים מציבים אותה בשורה הראשונה בעולם; אוכלוסייה בסדר גודל בינוני של תשעה מיליון תושבים, ללא איום צבאי ממצרים, מירדן וממה שנשאר מסוריה.
צריך להגיד שוב כי הדברים קרו באופן כה הדרגתי עד שלא הבחנו בהם: אין איום צבאי מהמדינות השכנות; בגלל הסכמי השלום ובגלל הפער העצום מולן. מדינות ערב במעגל הרחב יותר איבדו עניין בעימות ובבעיה הפלשתינית, שכלפיה טענו תמיד שהיא "לב הסכסוך". הבעיה הביטחונית המרכזית כיום היא איראן, ואנו יוצרים - לאט, בהתמדה ובהדרגה - ברית אזורית נגדה.
אין לנו עניין לחדש את תשומת הלב והאמפתיה כלפי הפלשתינים, לבטח לא כלפי עזה המתפוררת. "חזק מול חמאס" זה חשוב; ברור שצריך לפעול באסרטיביות נגד כל תוקפנות. אך כדאי להבין: זה כבר לא בדרגת החשיבות הראשונה. חמאס אינו איום קיומי; הוא יתוש המזמזם חזק מדי לגודלו האמיתי, מה שפועל מיידית על יצר ההישרדות הטבוע בנו מאז ומעולם. מנטליות הגנרלים־לשלטון כבר לא רלוונטית. דרושים לנו מנהלים, מדינאים, כלכלנים ואסטרטגים במישור הלאומי. ביטחון הוא ביטחון ושם מקומם של הקצינים, אולם לא תמיד הם יודעים לנהל מדינה.
בכל מקום נורמלי, הישגים מדיניים וכלכליים אדירים כמו שיש לממשלה הנוכחית, היו מבטיחים לה רוב של 70% בבחירות. אני לא מדבר רק על נתניהו, אלא על שרים נוספים בממשלה. אנשים מוכשרים ונמרצים שאמנם אינם מזניקים אותנו מהכיסא כמו הצלחה של ספורטאי או אוסקר, אבל השפעתם על איכות החיים והרווחה של כולנו עצומה. הישגי המדע והטכנולוגיה; מיזמים כמו צינור הגז מישראל לאירופה; מתקנים שיזרימו מים מותפלים אל הכנרת ולמעשה יצילו אותה מהתייבשות; הירידה החדה בזיהום האוויר - כן, בגלל אותו גז שמיקי חיימוביץ' רוצה להשאיר באדמה למען כדור הארץ - הישגי הכלכלה, יחסי החוץ, מעמד ישראל בעולם, וזה רק על קצה המזלג.
אבל כאן עדיין קל למכור לנו גנרלים שהרגו המון ערבים. ועוד במין הפוך על הפוך תמוה של "אנחנו שמאלנים דווקא בגלל שהרגנו המון ערבים". אנחנו עדיין רוצים שאבא ייצא עם העניבה והז'קט לרדוף בפנים אדומות מכעס אחרי "הילד שהריק לנו על האוטו".
"חזק מול חמאס" זה שְׁלָשָׁה עם הבאזר; טוב למוראל בטווח הקצר, ופחות מבריק בטווח שמעבר לקצה האף. נושאים אחרים כבר מעסיקים את ישראל. הזומבים שצועקים ליד הגדר בדרום, זה נושא מרכזי בבחירות? בעניין הביטחוני ישראל עושה כל הזמן בדיוק מה שצריך ובמינון הנכון מול כל איום. בקטנה מול איום זניח, ובתקיפות מול איום גדול. זאת כדי שאפשר יהיה להמשיך ולהצעיד את המדינה קדימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו