לשחוט פרות קדושות

1. לא דבר של מה בכך לחזור שנה אחר שנה, במשך אלפי שנים, על סיפור. יש צורך לציבור או לעם בסיפור הזה, אם נדרשים לו שוב ושוב. עם הזמן הוא נטמע בזיכרון הלאומי ומעצב את האתוס - סל הערכים - של אותו קולקטיב. שבתי וחיפשתי בתרבויות שונות סיפור מכונן דומה לפרשת העגל ושבירת הלוחות בידי משה, שנקרא השבת. לא מצאתי. 

מדובר בסיפור מדהים, במיוחד שהוא מופיע בתורה: בן תמותה קיבל מתנה מהאל כדי להביאה לבני האדם, בשורה לרוח האדם - אבל במקום זה הוא בוחר להשליך ולשבור אותה. מי נתן לו רשות לכך? אם אינו חושב שהם ראויים למתנה, שיחזיר אותה לבעליה! 

נחזור על הראשונות. משה עלה אל הר סיני להביא לעם תורה, לאחר שכולם נכחו במעמד שבו שמעו את עשרת הדיברות מפי האל (או לפחות את שני הדיברות הראשונים, עד שנרתעו וביקשו ממשה לתווך). ארבעים יום חלפו, ומשה איננו. "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ - כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ". עַם עבדים יצא ממצרים. במשך מאות שנים התרגלו לאדונים שקבעו עבורם כל דקה מסדר יומם. הם בחרו ללכת אחרי האיש שהיה להם לאב וגואל, אבל עכשיו במדבר, הוא נעלם כבר ארבעים יום. הם חשו כיתומים; "לא ידענו מה היה לו". 

אהרן לוקח את תכשיטיהם. "וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט (תבנית), וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה (=מתכת); וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אוי לבושה. רגע אחרי ששמעו מפי האל "לא תעשה לך פסל... לא תשתחווה להם ולא תעבדם". חכמי התלמוד דימו את האירוע ל"כלה המזנה תחת חופתה". מה נורא יותר מזה? 

 

2. בינתיים בהר, אלוהים שולח את משה בחזרה: "לֶךְ-רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ". והוא יורד עם הלוחות. מה חשב לעצמו? הוא הכיר אותם ואת תלונותיהם, עם של וַכְּחָנִים שחוזר בו רגע אחרי שהוא מתלהם. אבל מה שראה מול עיניו, היה מעל ומעבר לדמיון; וכך גם היתה תגובתו. הם חשבו שנעלם, והנה הוא מופיע מולם ובידיו המתנה הגדולה ביותר שקיבלה אי פעם אומה. אולי ההמונים קפאו תחתם, ובחסות הדממה שנותרה, משה פעל. 

וַיִּפֶן, וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ... וְהַלֻּחֹת - מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת - וַיִּחַר אַף (כעס) מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר (פיזר) עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ (השקה) אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". 

משה לא יושב לקונן ולבַכּות את העם. הוא גם לא מטיח בעם האשמות וכינויי גנאי. הוא פועל, ומתגלה במלוא תפארתו לא רק כמחוקק ואיש רוח אלא גם כמנהיג ומחנך. הוא מבצע מה שהיינו מכנים כיום: "טיפול בהלם". רק במקום סטירה למחוללים ההיסטריים סביב העגל, הוא משליך בכוח את הלוחות מידיו ושובר אותם לעיניהם. 

 

"משה שובר את הלוחות", גווידו רני, 1624

 

3. הבשורה המרכזית של תורת משה, יותר מכל הרעיונות והציוויים האחרים, היא המלחמה הבלתי מתפשרת באלילות. לא לחינם תלו חכמינו את חניכתו של אבי האומה אברהם, בסיפור ניתוץ הפסלים של תרח אביו. המילים הראשונות שנאמרות לו הן "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברהם הלך משם לא רק פיזית, אלא הוליך את רוחו מהמוסכמות הרוחניות והתרבותיות של תקופתו לקראת הקמתה של אומה חדשה, שרעיונותיה שונים מכל מה שהאנושות ידעה עד אז. ההליכה האברהמית היא התנועה הרוחנית הדינמית, הפוכה מהפסל המייצג את הקיבעון הרוחני.

במובנים ידועים, הדיבר השני ששמע העם בהר סיני, היה דיבר אברהמי. ולא רק פסל עשוי עץ ואבן אסור לעשות ולהשתחוות לו; אפשר להבין גם "לא תעשה לְךָ פסל" - אל תעשה את עצמך פסל; אל תהפוך את רעיונותיך לפסלים חנוטים, ואל תסגוד לעצמך. כי הצו שנאמר לעברי הראשון עבר לכל אחד ואחת מצאצאיו: "לֵךְ לְךָ". ההליכה תוליד תנועה(!) שתקים משפחה ושבט ועם שיבשר לעולם רעיונות מהפכניים. כשמשה שבר את הלוחות, הוא מימש את הדיבר השני, הדיבר האברהמי, וחתם לנצח את רוחו של העם כמנתץ פסילים - איקונוקלסט - אלילי אבן ואלילים רעיוניים. 

יתרה מזו. לנוכח העגל, ייתכן שמשה הבין שעם עבדים, שבמשך מאות שנים היה בלוע בתרבות האלילית המצרית, מתקשה לעבור מייד לתרבות חדשה של אמונה באל אחד בלתי נראה. אם תיקח מהם את העגל ותיתן להם את הלוחות במקום - הם יסגדו להם. במיוחד כשהם יודעים שהלוחות היו "מעשה אלוהים". חכמי הדורות דיברו על החשש שבני אדם עשויים ליַחֵס קדושה עצמית לחפצים, ואז לסגוד להם. 

לכן משה שבר את הלוחות והמחיש לעם, שלא הלוחות קדושים - אפילו לא הם - אלא מה שכתוב בהם. גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר. הרעיונות הם העיקר, ואילו החומר שעליו הם נכתבים, או מתממשים, הוא רק אמצעי, ואסור לסגוד לו. שבירת הלוחות היתה למעשה השלמת מתן התורה. אם את הלוחות אני שובר, על אחת כמה וכמה שעליכם לשבור את הלוחות שלכם, התבניות הרעיוניות והמחשבתיות שהורגלתם בהן. ומהו העגל שסגדו לו אבותינו, אם לא "פרה קדושה" שמשה שחט? 

 

4. בזה לא הסתיימה הדרמה. משה עולה בחזרה להר לבקש רחמים על העם. קודם, לפני שבירת הלוחות, הציע לו האל להקים ממנו עם חדש, עם של צדיקים ונאורים. מי צריך עַם כזה, שרגע אחרי שהגיע לחוויות שיא רוחניות, נופל לתהומות כה אדירים? אבל משה מלמד אותנו לדורות, מהו תפקידו של איש הרוח. הוא לא מתייאש מהעם, לא משליך עליו את תסכוליו. לא בז להמון ולועג לשגיאותיו. הוא אוהב את העם הזה, מאמין בו ובכוחותיו. 

לכן הוא מבקש: " אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב". זה נכון; אני לא מכחיש. ובכל זאת: "וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". אם תסלח לחטאם, אני מוכן להמשיך במשימה שהטלת עלי ולשאת בעול ההנהגה; אך אם אין סליחה - מחק אותי מהספר הזה. משה לא מוותר על העם הזה. הוא מאמין שהנפילה - גם הגדולה ביותר - אינה מהותית לו. הוא לא רוצה עם אחר, לא מזמין עלינו חרם או לחץ בינלאומי ולא מגדף או משמיץ את העם. זה העם שלו; הוא חלק ממנו, לא מהאו"ם. בפרספקטיבה של יותר מ־3,000 שנה, אפשר להעיד, שלמרות הקשיים והנפילות - העם הזה, שמשה עמד על טיבו עוד בראשיתו, לא הכזיב. √

 

*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו