במחצית השנייה של שנות ה־80, התעורר בפולין דיון ער ביחס להשמדת היהודים בשואה. ברקע הדיון עמדו סרטו התיעודי של הבמאי הצרפתי קלוד לנצמן, "שואה", שבפולין הוצגה גרסה מצונזרת שלו אשר שימשה את השלטון הקומוניסטי לצורכי תעמולה, ומאמרו הנודע של האינטלקטואל הקתולי יאן בלונסקי - "פולנים מסכנים מביטים בגטו". במאמר טען בלונסקי שלמרות שהצלת היהודים נראתה כפעולה טבעית עבור הפולנים, רובם התנהלו באופן פאסיבי בתקופת השואה. המחבר לא בחן עד כמה השפיע הפחד על התנהגות זו; בפולין הונהג עונש מוות על סיוע ליהודים, והנאצים מימשו אותו פעמים רבות. אך באדישותם זו, הפכו הפולנים לשותפים לזוועה.
ב־1989, אחרי שפולין זכתה שוב בעצמאותה, נפתחו הארכיונים ונערכו מחקרים היסטוריים, שהוכיחו שהמחתרת הפולנית הגנה באופן רשמי על יהודים ב־1939-1945. עם זאת, המחקר ההיסטורי אישש גם את טענתו של בלונסקי בדבר האדישות הפולנית, ואף הוכיח שהיו פולנים שתרמו לפשע הנורא.
ב־2001, כשההיסטוריון והסוציולוג יאן תומאש גרוס פרסם את חיבורו ההיסטורי "שכנים", התעורר בפולין דיון חדש וער במיוחד בנושא. גרוס חזר אל הטבח שארע בעיירה יאדוובנה בראשית יולי 1941, שבמהלכו לקחו רבים מהתושבים חלק במעשי רצח אכזריים של יהודים, וכדי להסתיר את הראיות לפשעיהם, נהגו באלימות גם כלפי שכניהם הפולנים שגינו את הפשע. ספרו של גרוס אמנם הציג עובדות שהיו כבר ידועות להיסטוריונים (הוגשו תביעות נגד מבצעי הפשע מייד אחרי המלחמה), אך פרסומן עורר גל מחאות ותבהלה לאומית, בעיקר בקרב חוגי הימין, שהציגו את הפולנים הן כגיבורים והן כקורבנות האומללים ביותר של מלחמת העולם השנייה. גיבורים - משום שלחמו בחזית, וקורבנות - משום שיותר משלושה מיליון מהם נספו, וכי בסופו של דבר המערב בגד בהם והפקיר אותם לשבי הסובייטי. גרוס השיב למבקריו בקביעה שאין לצמצם את ההיסטוריה למיתוסים פשוטים של גבורה ומות קדושים.
לדיונים אלה היו השלכות מרתקות על התרבות הפולנית. ב־20 השנים האחרונות פורסמו יותר מ־200 יצירות ספרותיות, מחזות תיאטרון וסרטים בנושא השואה, ועל יחסם המורכב של הפולנים לטרגדיה. מחברי היצירות והאמנים העוסקים בנושא הם צעירים ומבוגרים, וחלקם אף צאצאים של משפחות יהודיות. מבטם האמנותי חושף את התמודדותם של הדורות האחרונים בפולין עם הטראומה הנוגעת לכל אזרחי הרפובליקה הפולנית, בין שירצו ויודו בכך ובין אם לא. בין הדוגמאות המוכרות לקהל הישראלי ניתן למנות את "הכיתה שלנו" של המחזאי טדיאוש סלובודז'אק או הסרט "אידה", שביים פאבל פאבליקובסקי. יצירות אלה ואחרות מדגישות את הרעיון שאורגניזם חי לעולם לא יחזור לקדמותו לאחר שנגדע ממנו אחד מאבריו; שהפולנים לא יוכלו עוד להמשיך ולחיות כאילו מולדתם לא איבדה חלק מרכזי ממהותה. חלק מן היוצרים נולדו שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה, אך משהו עמוק מושך אותם לעסוק בנושא.
העובדה שהפולנים טרם התאוששו מהטראומה התבטאה לאחרונה בתגובות הסוערות של חלק מהחברה הפולנית לחוק שהעביר הפרלמנט הפולני בינואר 2018, שנועד להגביל את התפתחות המחקר ההיסטורי של השואה בפולין (אף שמנסחי החוק דחו טענה זו). כתוצאה מהביקורת הבינלאומית, יוזמות אלה נמשכו באותה המהירות שבה הועלו.
פולין זקוקה ליום זיכרון לאומי ליהודים. מנקודת מבט אזרחית, יום זיכרון ימחיש את העובדה שרצח שלושה מיליון אזרחים פולנים ממוצא יהודי, קטע איבר מהאומה הפולנית. האבל הלאומי על היהודים יהיה חשוב מבחינה מוסרית־תיאולוגית: חלק מהמאמינים הנוצרים טרם הפנימו את העובדה שהנרצחים השתייכו לעם הנבחר, שמתוכו יצא ישו הנוצרי.
סוואבומיר יאצק ז'ורק הוא מרצה באוניברסיטה הקתולית של לובלין על שם יוחנן פאולוס השני ופרופ' אורח באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו