פסוק אחרי פסוק, הולך ונגלה אלינו המשכן בשלל צבעיו, כליו וכוהניו. ובפרק שלנו אנו נכנסים אל תוך הבית פנימה. בית, כי שוב ושוב מתאר התנ"ך את המשכן כבית מגורים, ובהיכל, כמו בסלון גדול, מוצבת מנורה יפה ומולה שולחן. והנה אנו נכנסים פנימה מהחדר המואר באור המנורה אל קודש קודשים חשוך ונעול. ובפנים ארון חתום ועליו כפורת ושני כרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת. מרכבה. אפריון. כיסא ריק:
"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים... וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ... וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, י-כב).
אומרים בעולם, שבלב כל מקדש היה פסל. ובמקדש היהודי, מקדש לאל עליון, היתה מרכבת כרובים ריקה. כיסא ריק. ולהיות יהודי פירושו לא להביט אל כל פסל ומסכה, אלא לבנות מקדש שבליבו חדר ריק. אומרים וטועים.
כי הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת. ובתוך הכפורת נשמע קול. והכפורת מונחת על הארון ובארון - קול שקפא. אותיות חקוקות באבן. והמקדש היהודי הוא מקדש למילה. מקדש לדיבור. ואוהל מועד הוא אוהל ההתוועדות ואוהל של עדות. התוועדות על שם הדיבור הנשמע מבין הכרובים ועדות של לוחות האבן. קול חי. וקול קפוא.
המקדש אינו בית מנוחה; אתר שבו מונח אלוהים קפוא בדמות פסל. המקדש הוא כן המראה, והארון והכרובים - מרכבה לנסיעה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י, לה). האדם הנכנס אל תוך בית האלוהים אינו יכול להגיע לחדר השינה שבו מונח אלוהיו כאידיאה יציבה וקפואה. בחדר הפנימי מונחת מרכבת כרובים והם "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" (שמות לז, ט), מרימים כנפיהם כמו רגע לפני טיסה ונסיקה והאדם נוסק עימם בסולם של מילים.
*ד"ר הלל מאלי הוא מרצה למקרא ותלמוד במכללת הרצוג ופוסט־דוקטורנט בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית
איור: אביאל בסיל
אוצר, מילים
"סֶרַח הָעֹדֵף" - הפסוקים מתארים את הבד המכסה את המשכן. הבד ארוך־ארוך, הוא מתמשך והולך אל אחורי המשכן, נשרך על הקרקע. זהו "סרח העודף", מה שלימים יהפוך ביטוי כללי לדבר מה שולי וטפל, אפילו מיותר. האם כשחבר כנסת מצהיר "לא נהיה סרח עודף בממשלה" הוא חש כיצד חול וקודש מתערבבים להם בשפה העברית?
כתיבה: דניאל שרשבסקי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו