גנץ וההתנתקות: עמימות מסוכנת

בני גנץ מבקש לעקוף ולטשטש את קווי המחלוקת בין ימין לשמאל. אלא שלמען בחירה דמוקרטית מודעת, במיוחד לאחר שהתבטא על האפשרות להתנתקות נוספת, במסגרת הראיון ל"ידיעות אחרונות", ראוי להבליט את קווי היסוד למחלוקת. 

בסוגיית יהודה ושומרון, שמעתי אצלו את המנגינה המוכרת של מקהלת אנשי הביטחון לשעבר. בהדגשת ההבטחה לחיזוק הבנייה ב"גושי ההתיישבות" הדהדה - אף שלא נאמרה - הקפאת בנייה בכל יתר היישובים. זו המנגינה המשתלבת במגמת ראשי הממשלה ברק ואולמרט להתכנס, בהסכם או באופן חד־צדדי, לקו גדר ההפרדה. גם באשר לבקעת הירדן דובר על "גבול הביטחון", לא על מרחב התיישבות. 

במושג "גושי ההתיישבות" נכללות בשיח הבינלאומי גם כל השכונות היהודיות בירושלים שמעבר לקווי 67'. נוסף עליהן, המיתוג "גושים" מסתכם במקרה הטוב במעלה אדומים, גוש עציון המערבי, קריית ספר, אריאל ועוד כמה יישובים בממשק הקו הירוק. מדובר על לא יותר מ־8-6 אחוזים משטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן. אחיזה מינימלית כזו מעבר לקו הירוק, רחוקה מלהעניק לישראל גבולות הנדרשים להגנת רצועת החוף הצרה. בשורת גנץ, בעמימותה המכוונת, נראית צמודה בהיבט זה למתווה הנשיא קלינטון, שהפך לנקודת המוצא האמריקנית לכל הסדר. יישום מתווה זה, במהלך אחד או בשלבים, הוא גזרת חורבן למרבית היישובים ביו"ש ולעקירת כ־140 אלף מתיישבים יהודים. להערכתי, יצחק רבין היה מסתייג ממתווה זה. 

דרכה האסטרטגית של ישראל נדרשת לבחינה ביקורתית. נאום גנץ לא נתן לכך התייחסות משמעותית. הרי כמעט הכל השתנה. הנחות היסוד האסטרטגיות שעל בסיסן ניגש רה"מ רבין לתהליך אוסלו, נמוגו. ארה"ב, שהיתה לאחר קריסת בריה"מ מעצמה הגמונית, איבדה בשנים האחרונות את מעמדה. רוסיה שבה למעמדה המעצמתי, נוכחות איראנית אקטיבית בגבולות ישראל הולכת וגוברת, וגם חיזבאללה וחמאס מאיימים יותר מפעם. למול שינויים אלה, נסיגת ישראל משטחי C היא בגדר סיכון קיומי.

גם ביחס לאיום הפלשתיני על שימור הרוב היהודי בישראל, התרחשו תמורות משמעותיות. במאי 1994 נסוג צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלשתיניים ברצועת עזה. בינואר 1996 הסיגה ישראל כוחותיה ממרבית האזורים המאוכלסים ביו"ש - שטחי A ו־B - ויותר מ־90% מהאוכלוסייה הפלשתינית שם נמצאים תחת שליטה פלשתינית. עם נטילת השלטון בידי חמאס בעזה, מתקיימת שם ישות ריבונית עצמאית. שאיפת רה"מ רבין לסיום השליטה הישראלית על הפלשתינים מומשה כמעט במלואה ושימור הרוב היהודי והאופי הדמוקרטי של ישראל אינו נדרש להיפרדות נוספת.  

המחלוקת עם הפלשתינים ובתוך ישראל עצמה אינה עוד על הדרך לסיום "הכיבוש", אלא על עתיד ירושלים המזרחית ושטחי C בשאלת הנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית. מדובר בשטחים הכוללים את כל היישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. 

בין הדרישה להיפרדות נוספת, שגנץ כנראה שותף לה, לבין הגישה ה"ימנית", ניצבת מחלוקת משמעותית בהשלכותיה הביטחוניות והלאומיות לגבי צורת ארגונו של המרחב בין הירדן לים. האחיזה הישראלית במרחבי שטח C, בהתיישבות ובפריסה צבאית, היא מה שנותר כמינימום החיוני הנדרש לשימור מרחב בר הגנה. במרחב זה מצוי המפתח לעתידנו בכל תחומי החיים: לא רק בביטחון, אלא גם בכלכלה, בדיור, באחווה הקהילתית, בתרבות, באקולוגיה ובזיקת היסוד לחבלי מולדת קדומים. כאן נקודת החיבור בין הסוגיה המדינית לחברתית: 4 מיליארד שקלים שמושקעים עתה בחומת בטון ופלדה נוספת בגבול רצועת עזה ו־15 מיליארד שקלים שהושקעו לשווא בגדר ההפרדה בבניית גבול מדיני במסווה ביטחוני, הם החסרים במערכות הבריאות והרווחה. מגמת פינוי־פיצוי לעשרות אלפי מתיישבים ביו"ש תוסיף עוד נטל כלכלי ושסע חברתי בלתי נסבל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו