הרב משה לוינגר ז"ל היה אדם עתיר זכויות. בשנות ה־70 וה־80 נעשה לדמות ציבורית מוכרת בשל תרומתו הכבירה לחידוש החיים היהודיים בארץ ישראל ההיסטורית, ובפרט בעיר האבות בחברון. ואולם מאז 1992 הרב לוינגר, שנפטר ב־2015, התרחק מהחיים הציבוריים. אחת הסיבות לכך היתה חלקו בהפסד המחנה הלאומי בבחירות שנערכו באותה שנה.
לא פחות משש מפלגות התמודדו אז על קולות הימין הדתי והחילוני: צומת של רפאל איתן, התחיה של יובל נאמן, מולדת של רחבעם זאבי, המפד"ל הציונית־דתית וכן הרבנים אליעזר מזרחי ומשה לוינגר, שתכננו לשאוב ממאגריה את קולותיהם.
היו מי שהתריעו בזמן אמת מפני בזבוז קולות ואובדן מנדטים, ואולם מנהיגי המפלגות לא שעו לאזהרות. יצחק שמיר לא היה מספיק טוב עבורם, והם החלו מתפלפלים על קוצו של יו"ד אידיאולוגי. בטוחים בניצחון הימין, הם רצו עד הסוף והביאו לתוצאות הרות אסון. התחיה, מזרחי ולוינגר לא צלחו את אחוז החסימה, מה שהוביל לאובדן מנדטים יקרים, להקמת ממשלת שמאל ושנתיים לאחר מכן - להכנסת יאסר ערפאת לתחומי הארץ.
27 שנים חלפו ודומה שהמחנה הלאומי, ובפרט האגף שמימין לליכוד, צועד בדיוק באותה הדרך. גם בבחירות 2019 מצטופפות שש מפלגות במרחב הלא גדול שמימין למפלגת האם: הימין החדש בראשות שקד ובנט, הבית היהודי בהובלת רפי פרץ, האיחוד הלאומי בראשות סמוטריץ', מפלגת זהות בהנהגת פייגלין, עוצמה לישראל של מרזל ויחד של אלי ישי. כל אחד מראשי המפלגות האלה משוכנע ביכולתו לגייס מספיק תמיכה כדי להיכנס לכנסת, אף על פי שאחוז החסימה גבוה בהרבה משהיה ועומד על לא פחות מ־3.25 אחוזים, שהם כ־150 אלף קולות.
מצב דברים זה מוליך ללא צל של ספק לאובדן קולות של הימין. אפילו אם חלק ממפלגות אלה יתמזגו זו עם זו לא יהיה בכך די, שכן המשבצת קטנה ויותר מדי שחקנים מצטופפים בה. כזכור, בבחירות 2015 אלי ישי ומרזל רצו יחד, אך לא עברו את אחוז החסימה וכך הביאו לאובדנם של לא פחות מארבעה מנדטים. הפעם, כשעוד מפלגות מתמודדות בדיוק באותו מגרש, משימת האיחוד נעשית מסובכת עוד יותר.
ועוד לא דיברנו על ש"ס של אריה דרעי, כולנו של משה כחלון וגשר של אורלי לוי־אבקסיס, שגם הן יונקות מהמחנה הלאומי ומתנדנדות סביב אחוז החסימה. הדבר מתרחש כשלראשונה מאז בחירות 1999, ובדומה להן, השמאל מצליח להבקיע לתוך הימין עם מועמד ביטחוניסט, העטוף בתמיכה תקשורתית.
בהתאם לזאת, כל אדם שרואה בעצמו מנהיג ציבור ולכן מתמודד לכנסת, חייב לגלות אחריות ביחס לערכים שהוא מייצג וכלפי המצביעים שיתמכו בו. אלה מצפים ממנו שלא לבזבז את קולם לריק, ובעיקר לא להפוך את הפתק שלהם לקלף המנצח של יריביהם הפוליטיים.
לכן, גם אם הדבר כרוך בוויתורים ובפשרות, על כל אחד ממנהיגי מפלגות הימין להעמיד לנגד עיניו את האינטרס הרחב ולא את החלומות האישיים, חשובים ככל שיהיו. במקרה של ניצחון השמאל, הכתם על מי שלא ינהג כך לא יימחה לעולם. נתניהו נוהג נכון במאמציו לאיחוד בימין. עם זאת, מתקפתו הפומבית על בכיר מפלגתו גדעון סער לא מתיישבת עם מסר האחדות שאליו הוא חותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
