ביום שני השבוע נערך ערב מלא נוסטלגיה, בהשתתפות נשיא המדינה, לזכרם של יוסקה קרמרמן, יגאל גריפל, מיקי מנדלבליט, מיכה רייסר ואריה קרמר. חמישתם מבכירי תנועת החרות, בית"ר והליכוד, עוד מהימים שבהם שליחות ציבורית ועסקנות פוליטית היו מושאי הערכה. הדוברים בכינוס העלו על נס את ערכי היסוד של החברות ההדדית ואת הכפיפות לאידיאל שהיה גדול ונשגב מכל אינטרס אישי או מחנאי. אידיאל שבשמו היו נכונים לספוג את הנידוי, העלבון וההתעלמות.
בימי מפא"י ההיסטורית, כשתקוות הימין להגיע לשלטון היתה בגדר דמיון מופרך, הם האמינו בחזונו של זאב ז'בוטינסקי בשירו "כולה שלי", שבו נאמר "אֱלֹהִים לַשִּׁלְטוֹן בְּחַרְתָּנוּ עַל לָבָן־וְתָכוֹל - ואדום". החזון התגשם במלואו. חלפו 30 שנה מאז הקמת המדינה, נושאי דגל הצבע התכול והלבן הגיעו לשלטון, הצבע האדום החוויר, ומפלגות השמאל עוטות עליהן צבעי הסוואה כדי להסתיר את האודם.
אין לי ספק כלל, שיצחק בן אהרן וחבריו ז"ל, שראו את ליל המהפך ההיסטורי כאפילה מוחלטת, היו משתאים ומהללים אילו זכו לראות את הישגיה של מדינת ישראל בימי שלטון הימין. שחר של יום חדש הפציע אז, והוא ממשיך להאיר את חיינו במולדת. ירושלים מאוחדת, ארץ ישראל נבנית, רוב גדול מהישראלים מרוצים מהחיים, והעושר החומרי מיטיב עם רבים. ראשי אומות מכל העולם נוהרים לישראל ודלתות נפתחות בכל יבשת.
מערכת הבחירות הקרובה מציבה אתגר משמעותי לשלטון הימין. אסור לזלזל ביריבים, הגם שהם חסרי ניסיון ומתמחים בקריאת טקסטים יחצניים. רמז לבאות במערכת הבחירות יכולנו לראות השבוע בסיקור התקשורתי של מופע בני גנץ. על פי התקשורת המתרפסת, אפשר היה לחשוב שהיו שלושה נאומים גדולים בהיסטוריה. הנאום של אברהם לינקולן בגטיסברג, מרטין לותר קינג בנאום "יש לי חלום", ונאום "המפץ" של בני גנץ. הליטופים בתקשורת היו פתטיים, סיסמאות הפכו לדברי אלוהים חיים. למשמע התרגשות הקריינים והמנחים, אפשר היה לחשוב שמדובר בהפקה עכשווית של מעמד הר סיני. גם בעיתון "הארץ" זיהו חיש מהר את אפיון קהל המעודדים והנוכחים במופע, והצטרפו בחיבוק לתומכים בו.
פייק־פרשנים ידעו מייד להגיד שהימין בפאניקה, סקרים חפוזים באמצעות אינטרנט הוסיפו לגנץ שלל מנדטים, ומומחים מטעם עצמם חמורי סבר הסבירו שרק רמטכ"לים כראשי ממשלה הצליחו לנצח את הימין. הם שכחו להזכיר את הנזקים הקשים שאותם ראשי ממשלה רמטכ"לים הביאו על המדינה. הכל כשר בעיניהם להפיל את שלטון הימין, העיקר שבברים בנמל הישן בתל אביב הם יוכלו לקבל טפיחות על הכתף "כל הכבוד, עשיתם את זה". מניתוח סקרי החשק נראה בבירור שגנץ שותה מנדטים מיאיר לפיד, בדיוק כפי שיאיר לפיד שתה את המנדטים של אבי גבאי, ששתה את המנדטים של קדימה. מפגן שתייה שמזכיר לי את "חד גדיא" מההגדה של פסח.
הימין הישראלי יכול להתגבר על תקשורת עוינת ועל מועמדי שמאל־מרכז. קשה לו מאוד להתגבר על מנגנון ההרס העצמי. החשש הגדול הוא שבגלל פיצול ופנטזיות הלומות שיכר של חברים בימין, מאות אלפי קולות ילכו לאיבוד. כל מי ששלמות ירושלים והארץ חשובה לו, חייב להבהיר ולהצהיר שלא יצביע למפלגות ימין שיש ספק אם יעברו את אחוז החסימה ולדרוש את איחודן - מייד.
מבחן חשוב בימין יהיה ביום שלישי הקרוב, בפריימריז בליכוד. על חברי המרכז וכלל המתפקדים מוטלת אחריות מוגברת: מתוך יותר מ־150 מועמדים עליהם לבחור את הטובים ביותר ולהתעלות מעל לשיקולים אישיים, חבריים, עדתיים או דתיים. מאחר שבבחירות הקודמות הסקרים ניבאו לליכוד כ־20 מנדטים, מועמדים טובים לא התמודדו. התוצאה היתה שבקרב חברי הכנסת של הליכוד היו כאלה שלא הוסיפו כבוד ויוקרה לתנועה. הפעם, לאור המערכה הקשה מול תקשורת עוינת ומגוון מפלגות מתחזות לימין, חשוב לבחור במועמדים שישרתו באמונה ובכבוד את הרעיון ויוסיפו יוקרה אל מול כלל הציבור. הפילוסוף ברטרנד ראסל טען שהנבחר לא יכול להיות יותר טיפש מאלה שבחרו בו. הנבחרים הם השתקפות הבוחרים במראה הציבורית, וכדאי מאוד להקפיד על מה שניבט במראה. רשימה מכובדת, איחוד בימין ועבודה קשה בשטח הם המפתח להצלחה. נזכור תמיד שאין לנו ארץ אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו