הילדים קפצו על המתנפחים בצעקות, בדי המאהל התנפנפו קלות ברוח ושמש חורפית הזהיבה את שמן הזית בקערות הלאבנה. בין ההורים העייפים של סוף השבוע התנהלו בעצלתיים דיוני פרגולות ואישורי ממ"דים, מבצעי טיסות שלג לחו"ל ורכילות פנים־קהילתית. אנשי פיננסים, עובדים סוציאליים, איכות סביבה, ביו־טק, היי־טק ו"היוש"־טק השתרעו בלאות על המזרנים, לעונג שבת עם קנקני תה ולימונדה באורחן "ודחאן", אי שם בקצה רהט.
מה הצבעתם בעבר, שאלתי. התשובות היו קלות והתפרסו לכל אורך הספקטרום הציוני. ומה תצביעו הפעם, ולמה, הקשיתי. התשובות היו אחידות בהיסוסן, לא בטוחים, לא יודעים - בינתיים.
אבל ה"למה?" היה חושפני יותר מה"למי", והבהיר שמעמד הביניים הוא כרגע בעיקר מעמד הבינתיים. יותר מכל מה שקראתי ושמעתי בעיתונות־הניחושים ופרשנות־הידעונים, התובנה שהתבהרה לה מהסקר הסקרני והלא מייצג הזה, היתה כמה לא ברור על מה בעצם נסבות הבחירות האלו, ועל מה אנו מדברים כשאנו מדברים על עתיד המדינה בשנים הבאות.
מהתשובות עלה שגבאי, כחלון ולפיד מסמסו את תקופת חידושם כשעסקו ללא הרף בהתקוטטות בוצית ופנים־מפלגתית. אכזריות עידן האינסטוש גורמת להם להיראות כצבועים בפילטר "הפוליטיקה הישנה" שאותה באו לשנות לכאורה. ואילו בורסת השמות החדשים יושבי הגדרות והמהססים - מגנץ עד אשכנזי - העלו כמה זיקים של תקווה סביב השולחן. זו תקווה שנבעה מעצם החידוש בהיותם "חדשים" ונקיים מרבב הפוליטיקה. אולם גם מי שאמר שהוא שוקל להצביע עבור השמות החדשים, התקשה לאפיין את עמדותיהם ומה ההבדל בינם לבין כל מפלגה אחרת וקיימת.
כי אלו לא רק העמדות הצמודות (בינתיים...) לכנפי הצניחה של בני "מסתורין" גנץ, והאחרים לגבי דרכם ועתידם הפוליטי.
מעל השולחן הלכה והתעבתה עננה אביכה ומעורפלת המלווה את הנהייה של כל רמטכ"ל לשעבר ונושאי כליו אל עבר משבצת המרכז. משבצת המאיימת לקרוס לתוך עצמה מרוב מצטופפים, אשר כל מה שיש להם להציע זה "חמישים גוונים של מרכז", או היותם "לא ראש הממשלה".
בשתיקת הזעתר שהשתררה בדיון על ההבדלים בין החדשים והמתחדשים, התבהר החידוש הגדול שהבחירות האלו מביאות בחובן. הבחירות האלו מסמנות את היעדר העניין המוחלט ב"עניין" הזה עם הפלשתינים. כל ניסיון לבחון אם הוא משמעותי בשיקולי הבחירות הקרובות, נופנף מהשולחן כמו טרדת זבוב מעיק. עצם הזכרת העניין הרגישה כטרחנות דיון על מחלה כרונית בת עשורים רבים. כולם יודעים שהיא כאן, שאין לה באמת פתרון, רק תרופות מקילות להרגיע את ההתפרצויות של המחלה, ובעיקר נתקלתי בחוסר חשק ניכר ומופגן להקדיש לבוכלטריה העתיקה הזו ולו טיפה של זמן מהסופ"ש המושלם שהתחולל סביבנו.
כולם מחכים לשמוע את בשורת "החדשים" // צילום: דויד פרץ
אז על מה אתם חושבים שהבחירות האלו בעצם, ניסיתי לחלץ מחבריי האומללים עוד טיפה של סבלנות לשגיונותיי הסקריים. "טוב, נו, די לקדוח" אמרה לי אחת החברות, "כל כך הרבה יכול לקרות, ואני בטח אחליט כמה ימים לפני הבחירות"; "אתה יודע, זה כולה בחירות, זה לא שאני מתחתנת עם איזו מפלגה, כן?" הוסיפה אחרת, "זה רק קטע קצר של יום אחד, ואחרי זה ארבע שנים של רטינה"; "נו, זה בדיוק כמו נישואים, רק הרבה יותר קצר", גיחך אחר. "וגם זה, רק במקרה שלא מקדימים את הבחירות", הוסיף בסרקסטיות חבר אחר ותהה למי יש מגבונים זמינים. וחברה אחרת סיכמה לבסוף: "הכל דיבורי סרק, בחירות בישראל זה תמיד אותו דבר, מתלבטים, מתווכחים ורבים, ובסוף שוב ביבי ראש ממשלה".
רגע אחרי שקמנו והתפזרנו אל עבר שארית הסופ"ש, חזרתי לחפש בקבוק מים עם חד־קרן סיני שנשכח על השולחן, ומצאתי קורבן חדש לסקרנותי, אחד מעובדי המאהל הבדואי שבא לפנות את הכלים מהשולחן. תגיד, למי אתה חושב להצביע הפעם, שאלתי. בלי שום היסוס ענה: "אני? למי שנותן לי יותר". הוא חייך בחידתיות, ערם את הכלים על המגש והלך.
***
גם בחלומותיו המוארים ביותר, אני בטוח שהומרוס העיוור, גדול משוררי יוון העתיקה, לא חשב שמישהו ישכתב את שורותיו על הרפתקאות ותלאות אודיסאוס השב הביתה כשהוא מזמר: "רוצים לחזור לאיתקה, נמאס לנו להיתקע".
קל להבין מדוע במאה ה־21 התיאטרון נדמה כאמנות גריאטרית שאבד עליה הכלח לאור עידן המסכים הגדולים והמבהיקים מהחיים של ימינו. בחלק גדול מהצגות התיאטרון שראיתי בשנים האחרונות שולבו מסכים ופעלולי תאורה ותפאורה, כבניסיון כמעט נואש לרדוף אחר הטכנולוגיה ולהעמיד בפני הצופה משהו שמזכיר את סטנדרט הפירוטכניקה, הפוטושופ והווידאו־שופ של כל סדרה בינונית בנטפליקס. אך ההצגה "מסעות אודיסאוס" של תיאטרון גשר מדגימה איך תיאטרון במיטבו לא צריך שום "קונצים" דיגיטליים כדי להיות מרתק, שובה לב ומפעים.
על פניו, שילוב של סיפור שחוק בין כמעט שלושת אלפים שנה, צוות שחקנים קטן והגדרת ההצגה כהצגת ילדים לא אמור להניב את חוויית התיאטרון הטובה ביותר שראיתי זה שנים, אך זה בדיוק מה שקרה מול עיניי המשתאות.
המסגור של ההצגה כסיפור בתוך סיפור, הקל גם על בנותיי חובבות המיתולוגיה להתחבר לכל נפתולי האודיסאה. הקפיצה בין ימי יוון העתיקה שבהם מתרחשים מסעות אודיסאוס שאותם קורא טל, הילד בן זמננו (משחק נהדר של אייל איבשין), הבהירה שגם אם כל זה אינו אלא אגדה, הדבר הכי רלוונטי ביקום האנושי היה ותמיד יהיה הרצון לשוב הביתה לאהוביך, ועד כמה חשובה היא התקווה לשוב מתלאות המסע הגדול שהחיים מזמנים לך.
עם תצוגת משחק מצוינת של צוות השחקנים בהובלת גלעד קלטר כאודיסאוס ובימוי נהדר של שיר גולדברג אשר הופך את הקהל לחלק אינטגרלי מההצגה, קשה שלא להיות מרותק. באמצעות שימוש חכם, רווי קסם ודמיון בתפאורה ותאורה מהפנטת ותלבושות הצליחו אנשי תיאטרון גשר לחדש אפוס עתיק ולהפוך אותו לאירוע מלא שעשוע והנאה כבשאר הצגות הילדים, אך בעל ערך, עמוק ומוצלח אלפי מונים מהבידורית המרדדת שמנסה לקדם מותגים או לדחוף בדיחות מעל ראשי הילדים כדי לרצות את ההורים המלווים.
אתם יכולים להשתמש בילדים כתירוץ ללכת להצגה, או להעניק לילד שבכם מתנה בת שעה ורבע של הרפתקאות. ולכל אנשי מפלגות המרכז: הג'ינגל הכי טוב לבחירות הקרובות מתחבא בהצגה, אז אתם מוזמנים לזמרו בגרון ניחר - "הביתה במהרה, לחמנו מספיק, התעייפנו נורא, רוצים כבר לשוב אל כל מי שחשוב, אם מישהו אותנו עדיין זוכר, הביתה, הביתה מהר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו