1. אפי נוה הוא חלק מהשיטה. השיטה היא אוליגרכיה משפטית, שלטון קבוצת מיעוט שלקחה לעצמה סמכויות חסרות תקדים בדמוקרטיה המערבית, ובאמצעותן שולטת בנו. ולא רק סמכויות החורגות משיפוט יש בידה; היא גם ממנה את עצמה בעצמה. ולא רק סמכויות חורגות ויכולת למנות בעצמה את עצמה; גם אי אפשר לפקח עליה. אין מי שישמור על השומרים. כל ביקורת עליה מלווה בזעקה על "פגיעה בשלטון החוק". ולא רק סמכויות ומינוי עצמי וחוסר אפשרות לפיקוח יש פה, אלא גם ביטול לשון החוק כפי שנוסח בידי נבחרי הציבור. זאת, באמצעות "הפרשנות התכליתית", לפיה השופט יכול לקבוע בכוח פרשנות לוליינית, ההפך מכוונת המחוקק.
"הפרשנות התכליתית" נובעת מעולמו הפרטי של השופט, מערכיו, מהשקפת עולמו התרבותית והפוליטית - אבל בשל ההילה המרחפת מעל מעשה המשפט, היחס לפסק הדין שונה מזה המופנה כלפי אנשי תקשורת ואקדמיה. ביחס לאחרונים, אנחנו יודעים שאין אפשרות לא להביא לידי ביטוי את השקפת העולם הפוליטית והתרבותית של העיתונאי או של החוקר באקדמיה (במיוחד במדעי הרוח והחברה). הדבר לא צריך להיות שונה ביחסנו כלפי השופטים. כל זמן שלא התייחסו ללשון החוק בלבד, אלא המציאו בכוח פרשנותם חוק חדש - הם אינם יכולים להימלט מדעותיהם המוקדמות ומהשקפת עולמם, ואלו באות לידי ביטוי בפסקי הדין. למרבה הפליאה, גם שופטים הם בני אדם.
2. השיטה הזאת נותנת כוח מוגזם בידי השופטים. וכמו בכל כוח מוגזם, לפתח חטאת רובץ, ואליו תשוקתם, כולל האפשרות לשחיתות. נוה לא הראשון שסרח במערכת המשפט. בוועדה למינוי שופטים - גוף עלום שבמשך שנים דאג לשמר את כוחה של האוליגרכיה המשפטית - יש שלושה שופטים, שני נציגים של לשכת עורכי הדין וארבעה פוליטיקאים (מתוכם שני שרים, אחד מהם שר/ת המשפטים המכהן כיו"ר הוועדה). חמישה משפטנים מול ארבעה נבחרי ציבור. במשך שנים, תפקדה הגילדה של עורכי הדין בהתאם לרצון שופטי העליון ועזרה להם לשמר את כוחה של האוליגרכיה המשפטית, אחרת קשה להבין כיצד אִפשרו לעורכי דין למנות שופטים.
נשיאת העליון אסתר חיות נתנה לכך ביטוי במכתב ששיגרה בנובמבר האחרון לנשיאות ולנשיאי בתי המשפט. היא העלתה על נס את שיתוף הפעולה ארוך השנים בין לשכת עורכי הדין לשופטים. לדבריה, מדובר ב"שיתוף פעולה בין שני הגורמים המונחים בראש ובראשונה משיקולים מקצועיים בבחירת המועמדים האיכותיים ביותר לתפקיד". תמיד אלו רק "שיקולים מקצועיים", שהרי מדובר במלאכי עליון, שלא זו בלבד שהם גאוני עולם - היודעים טוב יותר מבני תמותה כמונו, מה טוב למדינה ואילו ערכים ראוי לכולנו לאמץ - הם גם לא תאבי שלטון וכוח, ואין מצב שירקמו עסקאות לקידום שופט מסוים, שמצד עצמו אינו ראוי לכס השיפוט, אבל הוא מקורב לאוליגרכיה המשפטית, קרבת משפחה או קרבה פוליטית וערכית. כאילו שכחנו כיצד קודמו בני משפחה של שופטים ידועים, לא בגלל כישוריהם יוצאי הדופן.
חטא היוהרה (היבריס): נפילתו של איקרוס מהשחקים
3. אפי נוה נחשף ברעש גדול בשל שיכרון הכוח שלקה בו - כוח שניתן לו בגלל השיטה הרקובה - אך לא מן הנמנע, שגם בשנים קודמות מונו שופטים לא ראויים. תחום המשפט אינו שונה מפוליטיקה, אקדמיה או תקשורת - גם שם יש חכמים יותר וחכמים פחות. הבעיה היא שלבית המשפט יש כוח רב מדי, שהפר את האיזון בין שלוש רשויות השלטון. גם שופטים עשויים ללקות בשיכרון כוח. נכון לעכשיו, בית המשפט העליון פועל לא רק כרשות שופטת, אלא גם כרשות מחוקקת ומבצעת.
דוגמה עכשווית לשיכרון הכוח של בית המשפט היא קבלת העתירות לבג"ץ נגד חוק הלאום, שהוא חוק יסוד. עד עכשיו החליטו השופטים - במסגרת "המהפכה החוקתית" - שלחוק יסוד יש מעמד של חוק־על, כחלק מחוקה שבדרך. בדרך זו פסלו חוקים "רגילים", שסתרו לפי פרשנותם חוקי יסוד. עכשיו, כשחוק הלאום לא מסתדר עם השקפתם האידיאולוגית, החלה להישמע הדעה, שאפשר לפסול חוק יסוד אם הוא נוגד את "עקרונות היסוד של השיטה" - ביטוי עמום, ולא בכדי; שכן, מי קובע את "עקרונות השיטה"? השופטים כמובן. אכן, לפתח חטאת רובץ.
זה לא עוצר שם. לאחרונה נודע שהנהלת בתי המשפט אוספת מידע על אזרחים שהביעו ביקורת על שופטים, בטענה שההגנה על חופש הביטוי "אינה בלתי מסויגת". האם אפשר להעלות על הדעת גוף אחר - נניח אחד ממשרדי הממשלה - שהיה מנהל מעקב בלשי אחרי אנשים שיש להם דעה שלילית עליו, מה היו אומרים על כך בבית המשפט?
לשיכרון הכוח ביטויים שונים. אצל אפי נוה זה התבטא בצורה מכוערת. לטעמי, גזלת החירות של אזרחי ישראל להחליט על גורלם - בכך שביהמ"ש פוגע בסמכות נבחרי הציבור ומתערב בסוגיות פוליטיות שאינן מעניינו, אלא דורשות הכרעה בזירה הציבורית ובקלפי - חמורה הרבה יותר. הריקבון של השיטה דורש לבטל את נציגות עורכי הדין בוועדה, ולפרסם את דיוניה, כדי לתת לאור השמש לחַטֵּא את השחיתות.
איש מפלגת העבודה, אושיית משפט ידועה, אמר בזמנו שהביקורת על ביהמ"ש וועדת המינויים נכונה. "אז למה הפוליטיקאים לא פועלים נגד המצב?" נשאל. "כי כולם מפחדים; לכל אחד יש שלד בארון, והמערכת יודעת לתפור תיקים". כך עשתה ליעקב נאמן, למשל, עם מינויו לשר המשפטים, כשהמערכת לא רצתה בו. שמעון שבס, מנכ"ל משרד רה"מ יצחק רבין ז"ל, העיד על כך בטלוויזיה: "היועץ המשפטי לממשלה (מיכאל בן יאיר) אמר לי, באוזניים שלי, 'אני הולך לתקוע את הפשיסט'". והדוגמאות רבות.
4. איילת שקד עשתה מה שהשופטים עשו במשך שנים: כרתה ברית עם לשכת עוה"ד כדי לקדם את גיוון הרכב השופטים. חבל שלא קראה מלכתחילה תיגר על המערכת ועל השיטה, כפי שעשתה לאחרונה מול המשנה ליועמ"ש, דינה זילבר, כשהצהירה שלא תייצג אותה. במקום זאת, שקד החליטה לשנות קצת מבפנים. לולא הצליחה להטות את לשכת עוה"ד לצידה, היו עושים זאת שופטי העליון וממשיכים למנות רק מי שחפצו ביקרו.
זה לא משנה לחסידי השיטה הטוטליטרית, ח"כיות דוגמת שלי יחימוביץ', מרב מיכאלי וסתיו שפיר, שתקפו את שקד. לא שיפור ביהמ"ש וחיזוק אמון הציבור בו עמדו לנגד עיניהן, אלא הרצון לגרוף הון פוליטי מדומיין. הנה, בתזמון לא מפתיע, גם מרדכי קרמניצר, "חסיד אומות העולם" כהגדרתו של אהרן ברק, הסיק שהדרך הטובה לסגור את הפרצה, היא להעמיד בראש הוועדה את נשיאת ביהמ"ש העליון. כך משליטים עלינו את השופטים ללא ביקורת עליהם. הוסיפו לכך את עמיתו של קרמניצר, ברק מדינה, רקטור האונ' העברית, שבשבוע שעבר קרא לבית המשפט לחייב את הכנסת להצביע אי אמון נגד עצמה, אחרת, זו תהיה סיבה "למלחמת אזרחים" - ותקבלו טוטליטריזם (לא) נאור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו