הימין שכח מה זאת ממשלת שמאל

בימים האחרונים עולים קולות ייאוש מהימין האידיאולוגי. נתניהו "שמאלני", נאנחים, הממשלה לא מקדמת מדיניות "ימנית"; עדיף לשבת באופוזיציה ולא "להצביע ימין ולקבל שמאל" פעם נוספת. כנראה שבימין שכחו מה זה אומר "ממשלת שמאל". זו טעות, כי הניסיון מלמד שכשהוא בשלטון, השמאל עובד בכל הכוח.

תחת ממשלת רבין ומרצ בשנות ה־90 התחוללה בישראל תמורה יסודית שעם תוצאותיה אנחנו מתמודדים עד היום. הסכם אוסלו סימל את נקודת המפנה ואת מעברו של השמאל לעידן פוסט־ציוני. בעקבות ההסכם חווה צה"ל תהליך של "החלפת הדיסקט" ושינוי עמוק בתורת הלחימה. הדבר התבטא בהקמת המכון לחקר תורת המערכה, שהתמסד בשנים 1993-1996, ובגיבוש הקוד האתי ב־1994. מהלכים אלה הובילו את צה"ל לעידן ה"פוסט־הרואי" והחדירו בו את התפיסה כי אין פתרון צבאי לטרור, ולפיכך יש "להכיל" את האויב ו"להוגיעו", עד שיבשיל "התהליך המדיני".

במקביל, הגיע לשיאו העידן הפוסט־מודרני באקדמיה, בתרבות ובתקשורת. במשרד החינוך הופצו הדו"חות של ועדות קרמניצר ושנהר, שהובילו את המהפכה הפרוגרסיבית בבתי הספר. קרמניצר הפך את לימודי האזרחות לסוכן האינדוקטרינציה של ערכי "הדמוקרטיה המהותית"; שנהר הובילה מהלך דומה בהוראת היהדות: "לימוד מקצועות היהדות באופן שידגיש את אופיים כמקצועות הומניסטיים". למרות המאמצים שנעשו בעשור האחרון, איש לא הצליח עדיין לעקור את המהפך באזרחות, וגוף בשם "המטה ליישום דו"ח קרמניצר־שנהר" עדיין פועל במשרד.

בשדה המשפטי הדברים מוכרים יותר. אף שחוקי היסוד של זכויות האדם עברו בשלהי ממשלת שמיר, "המהפכה השיפוטית" החלה מבחינה מעשית עם פרסום פסק דין בנק המזרחי בשנת 1995, שבו קבע אהרן ברק את עקרונות היסוד של האקטיביזם השיפוטי בישראל. בפסק הדין שנתן בבג"ץ פנחסי בשנת 1993, קיבע ברק עיקרון אחר של האקטיביזם השיפוטי, בהעניקו ליועץ המשפטי לממשלה בלעדיות על ייצוג הממשלה בבתי המשפט, גם בניגוד לעמדותיה המוצהרות. כפי שהסביר לא אחת, ברק חש שהוא נישא על כנפי רוח התקופה, שהבשילה לקבל את המהפכה שהגה.

ממשלת נתניהו הראשונה נחלה הצלחה חלקית בבלימת הסחף, והחל מעידן אהוד ברק נמשכות המגמות במשנה מרץ. תחת שלטונו חוותה ישראל תקופה ביטחונית עגומה: הבגידה בצד"ל בנסיגה מלבנון, הרפיסות מול האינתיפאדה השנייה, הפקרת החייל מדחת יוסף, ועוד. בממשלתו, המשיך שר החינוך יוסי שריד לדהור במורד הפוסט־ציונות והפרוגרסיביזם; דו"ח ועדת שמגר, שקבע כי מינוי היועמ"ש יינטל מידי הממשלה הנבחרת ויימסר לוועדת פקידים, אומץ כחוק - וזו רק רשימה חלקית.

בניגוד לימין, על השמאל לא נגזר להיאבק בפקידות מגויסת, בתקשורת עוינת או בגורמים מסרסים בקואליציה (כחלון, לבני, ברק). חמושים בחזון ברור, משוחררים מכבלי הממלכתיות, השמאלנים שלנו באים לעבוד. 

כשהם אוחזים בכוח השלטון, הם ממצים אותו עד תום. בשמאל לא יהיה שר אוצר שירצה "לאזן בין שוק חופשי לחמלה" כמו כחלון או שטייניץ. לא ולא: בשמאל יש יחימוביץ', שפיר ויוסי יונה, שרוצים לאזן בין קומוניזם דוקטרינרי לסוציאליזם דרום אמריקני; אין שם מי שירצה לנהל "שיח" בין היהדות לזכויות האדם. לא: שם יש את מי שרואה במסורת, בלאומיות ובציונות יצירות שטן שיש להשמידן או מקסימום "לקרוא מחדש" ברוח הדרשנות הרפורמית; בשמאל אין מי שמחפש אחר יציבות בטחונית ומוכן לדון לעיתים בפשרה זו או אחרת. לא: שם יש חסידי צ'ה גאוורה "שמזדהים עם המאבק הדה-קולוניאליסטי של הפלשתינים, המאשימים את המתנחלים בכך שאין שלום ואת מצביעי הליכוד בגזענות.

אם אתם רוצים הצצה קלה למה שצפוי לנו אם תקום ממשלת שמאל, דמיינו מה יעשו גופים כמו מולד, האגודה לזכויות האזרח, בצלם, שוברים שתיקה, עדאלה ומרכז אדוה אם בשל תאונה היסטורית הם יקבלו, חלילה, גישה לחקיקה בכנסת או נציגים בשולחן הממשלה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו