פרשת תאיר ראדה מחדדת את האהבה שלנו לקונספירציות • ממגדלי התאומים ועד רומן זדורוב, הן מספקות לנו תחליף מודרני לדת • וגם: 70 שנה חלפו מאז שליאונרד ברנשטיין הזיע בחומות ב"ש
לאחר חיסול אוסאמה בן לאדן ב־2011, שוחררו סרטונים המראים את בן לאדן ללא איפור, עם זקן חיוור ומאפיר, יושב מול הטלוויזה וצופה ברגעי פגיעת המטוסים במגדלי התאומים. אחד מאנשי היחידה המיוחדת שחיסלה את מנהיג אל־קאעידה, אמר שבן לאדן נראה כשחקן כדורגל מזדקן הצופה שוב ושוב ברגעי השיא של הקריירה שלו. אך כשראיתי את התמונות האלו, תהיתי כיצד חש בן לאדן ביחס לכל תיאוריות הקונספירציה המלוות את קריסת מגדלי התאומים מאז נפילתם. האם התמלא תסכול שמבצע הדמים הגדול ביותר שתכנן וביצע, זה שנעשה מעל אחת הערים המרכזיות ביותר בעולם, הפך בחסות האינטרנט ואינספור סרטוני יו־טיוב לאירוע אבסורדי, שדווקא בשל עוצמתו וגודלו היה אפשר לשער שהאמת הניבטת מכלל עובדותיו תהיה ברורה וחלוטה מכל. אך המציאות רחוקה מכך.
אם אי פעם תנדוד שנתכם בלילה, הקישו "האמת מאחורי 9/11" ביו־טיוב, ותמצאו לעצמכם עיסוק לכמה שבועות. המוסד, אנשי תעשיית הנפט, יהודים, נאצים, לטאות ירוקות - דמיינו איזו פרשנות מופרכת לחלוטין לקריסת התאומים וכבר יצוף הסרטון עם המומחים, ההוכחות, הסיבות וצירופי המקרים המדהימים המוכיחים מעל לכל ספק שרק זאת האמת וכל האמת. אינני יודע מה היו מילותיו האחרונות של בן לאדן, אבל אם הייתי צריך לנחש, זה בטח היה משהו כמו - "אני שונא תיאוריות קונספירציה".
האנושות מאוהבת בקונספירציות. הן גורמות לנו להרגיש בעלי משמעות, בעלי גישה אל ידע נשגב וסמוי מהעין. תיאוריות הקונספירציה מייחדות אותנו ביחס לתמימים ולטיפשים שחיים לידנו כפחם בחשיכה. הן גורמות לנו לחוש כמי שרואים את האור מחוץ למערה, כמי שהגיחו מהמטריקס הממסך את חיינו, כמי שמחזיקים באמת הפנימית הטהורה ביותר, זו שנקייה מהשפעת כוחות רשע ממסדיים. בסופו של יום תיאוריות קונספירציה הן תחליף מודרני לדת. מנגנון מדמה היגיון אך בעל משמעות רגשית עמוקה, אשר מצליח להסביר, לארגן ובעיקר לצקת משמעות בתוהו ובוהו של חיינו.
השבוע הוצף עולמי בשלל אנשים שהאמת זורחת מבעד דף הפייסבוק שלהם. אלו האומרים שרומן זדורוב זכאי ואלו האומרים שהוא אשם, אלו הבטוחים שא.ק היא הרוצחת, ואלו המשוכנעים שא.ח הוא תחבולן נקמן וחסר מצפון. וכבר נערכים סקרים המבקשים ממך לקבוע מי הרוצח, כאילו הכל הוא רק משחק לייקים מתוחכם, ואני רוצה לצרוח על המסך שאני לא משפטן ולא שוטר, לא נביא ולא חוקר. אני באמת לא יודע מה האמת.
למרות כל הפרקים של "CSI" שראיתי בחיי, אינני מומחה לפורנזיקה. אין בי ספק שהיו כשלים בחקירת המשטרה, בהתנהלות הפרקליטות והן בערכאות השיפוטיות, כולנו בני אדם משמע שכולנו מייצרים מספיק כשלים גם בעבודתנו מדי יום. אבל לרוב אנו עושים את העבודה שלנו על הצד הממוצע ביותר שאנו יכולים ושואפים לשפר. המרחק בין כשלי החקירה לפסילה מוחלטת של כל החלטות מוסדות הצדק והמשפט הוא עצום.
נכון שכחברה, עלינו להיות ביקורתיים ביחס לחוקרי האמת וגוזרי הדין, זאת מתוך רצון לדייק את מרדף האמת בכל מחיר עד שתימצא, אך גם כשהיא מרירה לחלוטין, עלינו כחברה, לקבל את מרות החלטת המוסדות שמינינו כהחלטה הטובה ביותר שאפשר לקבל. שכן בלעדיה אנו נידונים לתחושת אמת שקרית וחלקית לנצח.
בלי אמון במוסדות חקר האמת שלנו, אנו נידונים לחיות במציאות של פרשנויות מתנגחות, מתכון אסוני להתפוררות החברה לכיתות מאמינים המשוכנעים רק בתפיסת האמת הפרטית שלהם. ראו את מקרה מתנגדי החיסונים והתפרצות החצבת ותבינו שגם בעידן הפוליטיקלי קורקט, המקבל בסובלנות שלל אפשרויות כ"אמת", בסופו של דבר במקומות שבהם האמת נלושה כפלסטלינה המציאות שתיבנה עליה תקרוס בהתאם. לכן אני סבור שהראיות החדשות־ישנות שנחשפו השבוע מחייבות משפט חוזר לזדורוב. זאת בשל התחושה המדהדת של מאות אלפי אנשים כי האמת ברצח תאיר ראדה, שוב מוטלת בתחתית בור הספק.
מכל הרחש בחש ששודר בשבוע האחרון, חשוב לשמוע ולהשמיע את דבריה האציליים של אילנה ראדה, אמה של תאיר, בתגובה לממצאים החדשים: "זה לא דברים שסוגרים אותם בתקשורת, או בכתבה, זה דברים שחייבים לבוא לבית המשפט, למרות שאתה תתפוס אותי במילה ותגיד שאיבדתי את האמון שלי במערכת המשפטית, ובכל מערכת החוק והמשפט במדינת ישראל, עדיין ותמיד אמרתי, שאני מחכה שתבוא ראיה פורנזית, שידונו בה בצורה שקולה, נבונה ואחראית כדי למצוא את הרוצח או הרוצחת של תאיר".
•••
פסנתר הכנף הונח על בלוקים רעועים באמצע השדה, נגני הפילהרמונית ישבו על כיסאות מאולתרים שסיפק הצבא הצעיר ביותר בעולם וניגבו את זיעתם במטפחת. חודש לאחר כיבוש באר שבע, כשמלחמת השחרור עדיין בעיצומה, התיישבו הצופים על האדמה וחומות המבנים הסמוכים, מאובקים, עם יד על הנשק ואוזן כרויה להקשיב לליאונרד ברנשטיין ונגני הפילהרמונית הישראלית מנגנים את מוצרט, בטהובן וגרשווין אל האקוסטיקה רחבת הידיים של מרחבי הנגב.
שבעים שנה לאחר מכן, הסינפונייטה הישראלית באר שבע פותחת את עונת הקונצרטים ה־46 שלה, עם שחזור הקונצרט המיתולוגי. כמה סמלי שבשבת האחרונה מצאו עצמם חלק מחברי התזמורת בשבתרבות במועצה אזורית אשכול. כשאת הנגינה קוטעים אזעקות צבע אדום, מטחי רקטות ומרגמות מרצועת עזה. יום לפני שר הביטחון העריך שיהיה שקט, במוצ"ש התקשורת קראה לזה "סבב נוסף", תושבי חוטף עזה סימנו עוד יום של שגרה מרה, ולמרות ההפגזה - התזמורת המשיכה לנגן.
לא בטוח שכך דמיין ניר קברטי את יומו הראשון כמנצח ומנהל מוזיקלי של סינפונייטת באר שבע, אך מראה המח"ט עם שרביט המנצחים יושב היטב על כתפיו. "בדמכם חידשתם את הקשר עם אברהם אבינו", כתב בן־גוריון באיגרת ברכה למשחררי הנגב, ובערב חתמה סינפונייטת באר שבע את היום הקרבי שלה, כשבמשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע יושבים כמה מאלו שנכחו בקונצרט המקורי, קושרים היסטוריה בהיסטוריה, כינורות נגד מרגמות, מסמלים עם אותם הצלילים את מהות המסע הישראלי.
המסע מורכב מהיכולת לחיות בעיר גדולה עם תזמורת באר־שבעית מצוינת עם נוכחות נכבדה של יוצאי בריה"מ, מבצעת יצירה של מלחין יהודי־אמריקני ממוצא רוסי, המלחין את צלילי הג'אז השחור של ניו יורק, מנוגן בידי הפסנתרנית דוראל גולן שכמו הגיחה מסרט של טים ברטון, אבל בפועל גדלה בכפר סבא, וכל זה איכשהו מתחבר לתפארת הפריפריה ומדינת ישראל.
משפטים שאנשים אומרים
רכבת נתיבות
א: וו הו וו, איזה לחץ, הרכבות של יום ראשון.
ב: אבל אני רגועה, ייתנו לי לשבת.
א: אה, היום, אף אחד לא קם למבוגרים.
ב: מזל שיש לי מקל הליכה.
א: אייווה חלאס, יום ראשון, גם לכיסא גלגלים לא קמים.
ב: לא יקומו, נדרוך עליהם עם המקל, בטעות. אחרי פעמיים, יקומו...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
