שנים ארוכות חלפו מאז מצאנו עצמנו כתובת נוספת לטילי חמאס הנורים מעזה אל שטח ישראל. השיגור והיירוט הפכו חלק מהלקסיקון המקומי. מיגון והכנת העורף הפכו למציאות מחייבת חיים. ידענו כי לא להיות מוכנים משמעו הגדלת הסיכון לנפגעים. מציאות יומיומית שעניינה דיני נפשות. תושבי דרום הארץ מבקשים לחיות חיי שיגרה שקטים ובטוחים, והיו מוותרים ברצון על שיגרת החירום הזו. הרי לא כל ראשי הרשויות זוכים למפגשים תכופים ולבביים עם מפקד פיקוד העורף ועם אלוף הפיקוד ועם נציגי ממשלה שסומכים עלינו ויודעים שאנחנו חומת המגן האנושית. חשנו את האהדה ונשאנו במחיר של אובדן ההרתעה. ידענו כי תושבי ישראל מזדהים עימנו, כואבים את הפגיעה הבוטה בחיינו, האזרחים, שכמוהם חיים באותה מדינה. חשנו כי הם מושיטים יד חמימה לעברנו, וכמו תמיד, נהנינו מהליטוף. דברי התמיכה והעידוד שיצאו מעומק הלב היו משענת בעבורנו, אבל לא הביאו מזור לבעיה. עשר שנים של ירי ממוקד לעברנו הן יותר מדי שנים של חיים בשיגרת מלחמה, עד כי הפכה להרגל בעבורנו. בשבוע האחרון משהו קרה, וסילחו לי שאין לי עניין לנתח מהו אותו דבר, שכן אנו שוב חשים את התחושה הנעימה של ביטחון שממשלת ישראל מרעיפה עלינו. אנו רואים בעיניים פקוחות כי צה"ל וכוחות הביטחון פועלים להגנתנו. צה"ל טוען וממלא באדיקות את שכבת החוסן האזרחי שלנו. עם היד המלטפת שלכם, עם הביקורים הסדירים שלהם, עם הרעות שנרקמה איתם ועם מאמצי "עמוד הענן", בקשתנו מונוטונית ואחידה - אנו רוצים שקט ארוך טווח. אנו פונים אליכם לבל תעצרו באמצע הדרך. אם בידכם הסכם - שיהיו בו את הסעיפים המבטיחים לנו ביטחון ושקט. שיהיו בו סעיפים המסבירים: מה יקרה במקרה שיופר? ובאיזו מהירות? גם אנו, שספגנו וסופגים בעד הסכם, עדיין מתחבטים: האם לא עדיף שיושג תוך כדי מבצע קרקעי? תלם שנוצר בשרשראות וברגל, על אף הסכנה הטמונה בו, יכול שיהיה בעל ערך גדול יותר בעת חתימת ההסכם. ערך זה שווה זמן ארוך של שקט וביטחון. אני תקווה שהפעם ייחתם הסכם ברור, הלוקח בחשבון את העתיד שלנו ושל ילדינו. הסכם משנה שיגרה. במדינת ישראל למודת המלחמות אמרנו לא אחת "אנו מוכנים להיות השכפ"ץ של המדינה". ואולם הפעם אנו מקווים שנסיר אותו יחד - הם, הצבא, ואנחנו האזרחים, ונתחיל פשוט לחיות.
