מלחמת יום כיפור: מכתב לחבר הטוב שנפל בסיני

הי משה!

45 שנים מאז נשארת בסיני. שם בצומת טרטור –לקסיקון. כך נקרא המקום במפת הקוד בצה"לית "סיריוס". אותה מפה סודית שלא הייתה בידי כל המפקדים אצלנו אבל , כנראה, שהייתה בידי כל המפקדים המצרים. 

הלוואי שזו הייתה הבעיה הכי גדולה שלנו באותה מלחמה. אז, היום, 45 שנים אחרי מתרכז השיח הציבורי שוב שאלה האם הייתה התראה מוקדמת אם לאו? מה אמר חוסיין לגולדה מאיר? האם ראש המוסד עדכן את ראש אמ"ן בידיעות שבידיו? ועוד כנה וכהנה דברים בגובה של 20 אלף רגל. בעניינים הפשוטים אין שיח. אין התייחסות ולכן גם 45 שנים אחרי לא היתה ולא תהיה הפקת לקחים.

למשל עניין פעוט ערך של מי החליט לבצע שינויים בטנקים שלנו ולמה דווקא בעיתוי שנקבע כדי להחליף את המקלעים האמריקאים שהושבתו אחרי כל גרגיר אבק. אם כבר החליטו ובצדק להחליף אז למה בקצב צב. איך יצאנו למלחמה עם כנות (ההתקן עליו יושב המקלע) מותאמות למקלע מסוג אחד (הצה"לי הרגיל) ואילו בנשקייה היו מקלעים אמריקאים שלא ניתן היה להרכיבם. למה? 

או, למשל, לאן נעלמו מובילי הטנקים (האם בכלל היו מספיק כאלו) שבגלל היעדרם נאלצנו לנסוע על זחלים מבאר שבע עד לתעלה. אולי אם היינו מגיעים חצי יום מוקדם יותר ההישג המצרי בכיבוש הגדה המזרחית היה קטן יותר וחשוב מכך אולי היינו מצילים חייהם של עוד כמה לוחמים במעוזים? אז מי אחראי לכך? מי קבע מהו מלאי מובילי הטנקים בצה"ל. רק להזכיר זה לא צה"ל במזרח התיכון של היום, אלא צה"ל שאמור להיות ערוך למלחמה כוללת בכל רגע נתון מול כוחות עדיפים. צה"ל שבנוי על מערך מילואים שמתגבר מידית את כוחות הסדיר שלאורך הגבול. "תגבור מידי" בוודאי שאינו נסיעה על שרשראות מבאר שבע לתעלת סואץ.

כן משה, גם השאלה מדוע לא היה לנו מלאי תחמושת מתאים אינה נשאלת? או מה עם המודיעין לגבי מערך טילי הנ"ט המצריים ויכולת הפגיעה שלו שנעלם מעיני החיל. קצת מידע בעניין היה משנה את דוקטרינת הלחימה של השריון ומביא את צה"ל לפיתוח אותם אמצעי הגנה שפותחו תוך כדי הלחימה (שאפו) – ה"בלטנים"- לפני והתוצאות היו אחרות. אבל עסוקים בשאלה המאוד חשובה 45 שנים אחרי האם אשרף מרואן היה סוכן כפול או סוכן אמין? שאלה מאוד סקסית שיכולה לשמש חומר לסרט מתח נהדר, אבל בינה לבין הפקת לקחים אין דבר וחצי דבר.

ועוד שאלה קטנה, אותם בגדים חסיני אש ("בגדי נומקס") שקיבלנו ישירות ממחסני הצבא האמריקאי במהלך המלחמה לא יכלו להגיע לפני? מי חשב שזה לא חשוב?

קיים נושא אחרון שאיני חושב שהייתה לו חשיבות כלשהי אבל בטח היום היה הופך לנושא מרכזי הוא האוכל. מנות הקרב ותכולתן. אז אכלנו מציות ממנות קרב שפג תוקפן כנראה בתום מלחמת העצמאות. קציץ בשר (לוף) שסירחונו נדף למרחקים ולפתן פלחי אשכוליות שהיה מתכון בטוח לאולקוס ולצרבת. SO WHAT. 

כל אלו גם לא מופיעים בספר שיצא לאור לאחרונה על החטיבה שלנו- חטיבה 600. אבל חשיבות הספר בעצם פרסומו ולא בפרטים כאלו ואחרים.

בסופו של דבר המלחמה ההיא הייתה מלחמת החיילים. נהגי הטנקים, הטענים- קשרים התותחנים והמפקדים הזוטרים. רק אומץ לב נדיר, מקצועיות מדהימה ומוטיבציית על הם שקבעו את תוצאות המלחמה למרות המדינאים ולמרות המפקדים הבכירים.

אני נזכר בשיחתנו האחרונה. שבת 13 באוקטובר 1973. על החול ליד טסה. באמצע שיחת מח"ט שהייתה מין שיחת מוטיבציה של כמה אנחנו חזקים וטובים. למרות גילנו הצעיר התייחסנו די בציניות לדברים. וכך אמרנו זה לזה: "הפיקוד הבכיר חי בתחושת האופוריה של מלחמת ששת הימים של אנחנו יורים פגז והמצרים חולצים נעליים ובורחים. פתאום קורה ההפך. אנחנו יורים והם לא בורחים וכשהם יורים, לעתים בגלל הנסיבות, אנחנו נכנעים". שיחת המח"ט הסתיימה והלכנו כל אחד לטנק שלו. אני חזרתי ואתה לא. אני התבגרתי ב-45 שנים ואתה לא.

יורם דורי, תותחן טנק בחטיבה 600 כותב בקביעות לחברו משה מילדינר שנפל בסיני במלחמת יום הכיפורים

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו