הסיפור העיקרי בסיפורו של בוב וודוורד, שיצא לאור השבוע, הוא מה שהעיתונאי המיתולוגי מתאר כ"הפיכה מתוך המשטר" או "הפיכה פקידותית". מעבר לשלל הציטוטים הפראיים, החושפים "מבפנים" את הנשיא טראמפ באור שלילי וצהוב, הנקודה המוחמצת על ידי רוב הפרשנים נוגעת לכך שבתוך הממשל ישנם אנשים הפועלים נגד החוקה ומחבלים בדמוקרטיה.
אחת מאלה שהבינו, למרות שנאתם לטראמפ, שמשהו גורלי והרסני פי כמה מוטל על כף המאזניים, היא מאשה גסן מה"ניו־יורקר". "פרסום מצב הדברים הזה בדפוס מראה שגוף בלתי נבחר, או כמה גופים, הם שמפקחים ושולטים וחותרים באופן פעיל תחת מנהיג נבחר", כתבה גסן בסוף השבוע שעבר, "הגם שיש בכך רווח והצלה בטווח הקרוב, זה גם מאותת באופן הברור ביותר על הרס כמה מהאידיאלים המקודשים ביותר, כמו גם הרס הנורמות החוקתיות. אדם אנונימי (כותב המאמר המפורסם ב'ניו יורק טיימס') או כמה כמוהו, לא יכולים למשול למען העם, מכיוון שהעם לא יודע מי מושל".
ומאמריקה - בתפנית חדה אלינו. ההבדל היחיד הוא שמי שחטף את הסמכויות הדמוקרטיות של הממשלה בישראל אלו שופטי בג"ץ, ולא פקיד עלום כלשהו או גוף אנונימי בעומק הממשל. החלטת בג"ץ שפסלה את ועדת האיתור ואישור מינויי הבכירים פגעה - ולמעשה חיבלה - באחת הסמכויות החשובות של הממשלה הנבחרת בכלל, ושל ראש הממשלה בכלל. אם ראש הממשלה מנוע מלמנות בעצמו, או אף להיות מעורב במינוי הרמטכ"ל, נגיד בנק ישראל או מפכ"ל המשטרה, הרי שנגזלה ממנו אחת הסמכויות שהציבור הטיל עליו כנבחר.
בג"ץ - והגופים שעותרים לבג"ץ - לא יכולים לבחור בעלי תפקידים, אך הם מסוגלים לפסול מועמדים ולחבל בהליך מינויים, מבלי לשאת באחריות לכך. הליך שיבוש המינויים, שבו בג"ץ משמש כלי חשוב, יכול אף לתעל את הממשלה לבחור במועמד שהממסד חפץ ביקרו, או לתמרן אותה למנות בלית ברירה את מי שמוגדר כהכי פחות "בעייתי" (במובן הרע של המילה). וישנו גם המובן מאליו: די בכך שהמשטרה, בהנחיית הפרקליטות או בלעדיה, תפתח בחקירה נגד ראש הממשלה, כדי ליצור מצג של "ניגוד עניינים" שאמור לפסול את ראש הממשלה ממילוי כמה מסמכויותיו.
בהמשך לפסילה כזאת, כפי שעושה בג"ץ על ידי המחטף שלו, תעלה השאלה: האם מי שאינו מוסמך מכוח תפקידו הנבחר למנות את הרמטכ"ל, יכול לקבל החלטות שפירושן, לעיתים, לשלוח חיילים אל מותם, ולהורות על פעילות התקפית בסוריה, בלבנון, או בעזה? אם שניים מחברי ועדת האיתור והאישור הם "מקורבי" ראש הממשלה, מי מוסמך למיין את חברי הוועדה? ברור שאין לזה סוף.
מעניין לראות את ההבדל בין ארה"ב לישראל בפרשנות המוענקת למאמרו של "אנונימוס" ב"טיימס" ולספרו החדש של בוב וודוורד. בארה"ב, גם במצב של היסטריה רצחנית נגד טראמפ, שורר עדיין יושר אינטלקטואלי המביא אנשי שמאל הגונים לזעוק: "זהו רצח!" אין שם קונים לטענה שלמען הדמוקרטיה צריך לפגוע בסמכויות החוקיות של הממשלה ושל בית הנבחרים. בישראל, לעומת זאת, המחנאות שעל פי תבניותיה נבנתה החברה הישראלית גוברת על שיקול הדעת: אם השלטון לא מוצא חן בעינינו, נפעל להפלתו או נחתור תחתיו באמצעים של פוטש חלקי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו