1. וכבר ראינו ימי סתיו באלול הקודח, והנה מתדפקת על דלתנו שנה חדשה, מבקשת סליחה מזו שיוצאת ומתיישבת אצלנו בסלון, מוכנה לטעום מסימני החג. שנהיה לראש ולא לזנב, שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.
קשה לחגוג את הימים המיוחדים בלוח השנה העברי, מבלי להידרש למקומנו ביחס למסורת הדתית. אפשר להגיע לארוחת חג, כמו בראש השנה האזרחית, כי כולם עושים. אבל יש כוח לזמנים האלה לטלטל אותנו מעבר לזרימת הקיום השגרתית, ולהעמיד אותנו מול שאלות הזהות שלנו. מה בדיוק אנחנו חוגגים פה?
ההלכה והמסורת אינן רק פולקלור. ההלכה היא "תת ההכרה של היהדות" כדברי אדם ברוך. המנהגים והמסורת נטועים בתוך המשפט העברי, המדרש והתלמוד - הם החלק העיקרי של האישיות הקולקטיבית שלנו, ממש כמו שהלא מודע הוא רחב ועצום לאין שיעור לעומת החלק המודע שבנו. אי אפשר להתייחס אל העם היהודי, אל עברו ועתידו, אל תקוותיו וחלומותיו, מבלי להביא בחשבון את אוצרות הרוח האדירים הללו. גם אתיאיסט וחילוני גמור צריך להכיר את החלק הזה שברוח הלאומית והדתית שלנו, כדי לומר דבר בעל ערך עלינו.
יש כאלה שלא עומדים בזה, ובורחים לחו"ל מאימת "החגים"; כמו יונה שברח מאלוהיו, וכמו אלתרמן שברח מהניגון שביקש לזנוח. לשווא. שם, בארצות ניכר, לא ניכר הזמן העברי, וסתיו יהודי הוא רק ספטמבר או אוקטובר. בתולדותינו עַמֵּנוּ, רבים הצליחו לברוח לגמרי ונטמעו בזרם הדם והזמן של עמים אחרים. אבל כקולקטיב, מעולם לא הצלחנו לברוח מזהותנו. בכל פעם שדימינו שהנה, אפשר לעלות על ספינה ולנסוע לתרשיש, החלה סערה, קטנה או גדולה ולעיתים אסון כבד. והעמים שבתוכם נסערנו בבקשתנו לברוח מהקול הקורא לנו, השליכו אותנו אל הים, גירשו אותנו; ואם לא התגרשנו מהם, הם הרגו בנו. ביַם ההיסטוריה, נבלענו לרגע או לאלף שנה, עד שבעל כורחנו נולדנו מחדש, הוקאנו אל היבשה היציבה; שבנו הביתה אל המולדת.
2. המקרא התחיל את השנה ביום ההולדת שלנו כעם, בחודש ניסן, זמן יציאתנו ממצרים שהיא האירוע ההיסטורי המכונן לכל מה שבא אחריו עד ימינו. תשרי הוא החודש השביעי; אז כיצד ראש השנה? חכמינו לימדו שהוא שביעי לגאולתנו ממצרים, וניסן "ראשון הוא לכם לחודשי השנה" - לכם הוא ראשון, ולא ראשון בזמן כמו תשרי. הנה לנו הבדל בין זמן אישי לזמן לאומי. ההתחדשות האישית שלנו מדי שנה מתאימה לעונות השנה. אחרי הקיץ השחון מגיע זמן ההתנקות, העיבור והלידה.
התורה ייחדה ליומו הראשון של החודש השביעי שֵם: "יום (או זיכרון) תרועה". חכמינו למדו מפה שמצוות היום בשופר. השופר היה הכלי להזעיק את העם באירועי חירום מיוחדים. אבל זמני חירום אינם מוזמנים מראש, אז מה העניין?
אפשר לצאת החוצה מהמסיבה הקולקטיבית ולברוח לחו"ל, ואפשר להחליט שנשארים וליהנות מהפולקלור והמאכלים ולאחל שנה טובה כמו כולם. לא די בזה. צריך להתעורר, להתחדש מבחינה נפשית ורגשית, רוחנית ואינטלקטואלית. לכל הפחות, אחת בשנה. "בן אדם, מה לך נרדם?" לשם כך בא השופר. הוא מעיר אותנו להיוולד מחדש בראשית השנה, להסיר לבושים חונקים שהלבשנו בהם את הנפש, להיפרד מזיכרונות כובלים, לסלוח לחולשות שלנו ושל אחרים שפגעו בנו, להיטהר. שופר על שם שמשפר את הוולד, ומחיה את רוחנו; שופר מלשון שָׁפִיר - הקרום החיצון של הביצית המופרית שהעובר נתון בה במעי אמו, ממש כמו נפשנו המתחדשת בעומק האישיות לקראת הזמן החדש, המקיש בה וקורא לה לצאת, "קומי צאי, אחותי כלה".
להעז ללכת למקומות חדשים בתוכנו שחששנו מפניהם // צילום: יונתן זינדל
3. לא רק נפשנו ורוחנו נולדות מחדש. "היום הֲרַת עולם" נאמר בתפילות ראש השנה - "הרת" מלשון היריון. היום הזה נושא בתוכו את עוּבר העולם. בריאת העולם משמעה פנייה מחוץ לאדם אל המטאפיזי, אל מה שחורג מעבר לקיום הפיזי, שפורץ את כלא המחשבה ואת סַד הרציונליזם, שנותן מקום מרכזי גם לרגש, שלא נסמך רק על ה"לוגוס" אלא מבין שצריך לתת מקום ל"מיתוס", כלומר לסיפורים המכוננים שלנו, שהם יותר גדולים מחישובי ההיגיון.
ובכל זאת, חכמינו קבעו את יום בריאת העולם לכ"ה באלול, מה שהופך את ראש השנה, א' בתשרי, ליום השישי בבריאה, הוא יום הולדתו של אדם הראשון. ושוב נעים בין האישי לכללי, בין האוניברסלי לפרטיקולרי, בין העולם הנברא לאדם הפרטי הנברא. לוח השנה העברי סופר אפוא את ימיו של אדם הראשון - לא בהכרח ראשון לכל היצורים האנושיים, אלא האדם הראשון שנשא בשורה מוסרית לתיקון העולם והחברה והפרטים בתוכה. ספירת הזמן העברית היא "ספירה מוסרית", לא מדעית או ארכיאולוגית, מה שמאפשר לנו לחזור מיליוני שנה לאחור וללמוד מה היה לפני אותו אדם ראשון.
4. ואם התחדשות ולידה הן הסמל המרכזי של ראש השנה, קבעו חכמינו לקרוא בתורה את פרשת לידת יצחק. ובהפטרה נקרא את סיפור לידת שמואל הנביא לחנה אמו. אם נדפדף פרק אחד אחרי ההפטרה, נקרא את אחד הסיפורים המרגשים בתנ"ך, על הפעם הראשונה שבה שמואל הילד שומע את אלוהיו מדבר אליו בשילֹה, ולא מבין. הוא סבור שעֵלִי הכהן קורא לו. עֵלי מבין שהנער נועד לגדולות ומדריך אותו. מכיוון שעודנו ילד, שמואל לא בורח; תמימותו שובת לב ומספקת לנו כלים נוספים לשמוע בעזרתם את הקול הקורא לנו להתחדש בראשית השנה. בכל פעם שאני קורא את הפרק הזה עם ילדיי, הם מתרגשים ומזדהים. זה לא שמואל הנביא המפורסם, אלא עדיין שמואל הקטן בראשית דרכו.
"וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת ה' לִפְנֵי עֵלִי; וּדְבַר ה' (הנבואה) הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין חָזוֹן נִפְרָץ (נפוץ). וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ; וְעֵינָיו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה', אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים.
"וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר (שמואל): 'הִנֵּנִי'. וַיָּרָץ אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר: 'הִנְנִי, כִּי-קָרָאתָ לִּי'. וַיֹּאמֶר: 'לֹא קָרָאתִי, שׁוּב שְׁכָב'. וַיֵּלֶךְ, וַיִּשְׁכָּב. וַיֹּסֶף ה' קְרֹא עוֹד: 'שְׁמוּאֵל'. וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר: 'הִנְנִי, כִּי קָרָאתָ לִי'. וַיֹּאמֶר: 'לֹא קָרָאתִי בְנִי, שׁוּב שְׁכָב'. וּשְׁמוּאֵל, טֶרֶם יָדַע אֶת ה', וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר ה'. וַיֹּסֶף ה' קְרֹא: 'שְׁמוּאֵל', בַּשְּׁלִישִׁית. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר: 'הִנְנִי, כִּי קָרָאתָ לִי'.
וַיָּבֶן עֵלִי, כִּי ה' קֹרֵא לַנָּעַר. וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל: 'לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ'. וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ. וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב, וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם: 'שְׁמוּאֵל, שְׁמוּאֵל'. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: 'דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ'".
ראש השנה הוא הזדמנות להתחלות חדשות, להעז ללכת למקומות חדשים בתוכנו שחששנו מפניהם, כי העדפנו את המוכר והנוח שנראה בטוח. גם פה מגיע השופר ומחריד אותנו משלוותנו. הוא מעצים את הקול הפנימי הקורא לנו להתחדש. נאחל לכולנו שנה טובה יותר מקודמתה. √
גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל באיטליה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו