פלסטלינת הזיכרונות הגמישה

הסירנות דהרו ברחוב, דבר די נדיר בווילנה החרישית. שיירת המכוניות השחורות שעטה במורד רחוב גידימינאס וחלפה על פנינו במהירות. הליטאי שלפניי הביט ברכבים בהערכה גלויה - איזראל, אמר והנהן בראשו אל חברו, "נתניאוס" חייך אליו חברו. ביקור ראש ממשלת ישראל בליטא פיזר אדוות סקרנות במרכז העיר העתיקה. זוגות המתחתנים הסיטו לרגע את מבטם מהצלם הצמוד, תיירים יפנים הרימו ראשיהם מעל פלאי מרק הפטריות, ושומרת הגלריה לאמנות מודרנית הציצה ממרפסת העישון לבחון מה פשר מהומת הסירנות. 

הבטתי על המבנה שלצידו חלפה השיירה. מהודר וקר באמצע הרחוב הראשי. קירו החיצוני מכוסה לוחות שיש, ועל כל אחד מהם שם ושני תאריכים - יום הלידה, ויום המוות. קל לשפוט מהצד ולשים את הליטאים בצד של הרעים בכל הנוגע להשמדת היהודים, אך ביקור ב"מוזיאון השמדת עם", כפי שהוא מוגדר לתיירים נורמטיביים, או "מרתפי הקג"ב", כפי שהוא משווק לתיירים אפלים, מבהיר את מורכבות הערבוביה ההיסטורית שבה פועלים כאן הזיכרון ושאלת האחריות. הפקידה בכניסה מנוסה ומבדילה: "עינויים? עוד 5 יורו בבקשה...".

רוסיה הצארית הקימה את הבניין, בית משפט מעל הרחוב, מרתף גזר הדין מתחתיו. אחרי זה האימפריה הגרמנית השתמשה בו במלחמת העולם ה־1, לאחר מכן הבולשביקים, ואז לרגע הליטאים, אפילו הפולנים. כששבו הסובייטים, נודע המרתף לשמצה כמתקן חקירות עינויים והוצאות להורג של לאומנים ליטאים שנחשדו בהתנגדות למשטר. כשהנאצים כבשו את ליטא, הכל נשאר כשהיה, רק המענים התחלפו וקהל הלקוחות התרחב. לאחר המלחמה חזר המרתף לידי הקג"ב והעינויים נמשכו לאורך שנים רבות. היום יש ליד קפה טבעוני וחנויות ענבר, אך במשך שנים הדהדו הצרחות בלב העיר, מצמררות כרוח דצמבר. איש לא ניסה לאטום את הקולות, למען ישמעו ויראו. 

כשהתנתקה ליטא מבריה"מ, הפך הבניין למוזיאון זיכרון. את הקומות העליונות מילאו מסכים, נשקים ישנים וטקסטים קודרים על שלטים מוארים. את מרתפי הבניין השאירו בדיוק כפי שהיו ביום העזיבה. כאן אין צורך להעצים את הזוועה. לאורך כמה חדריו של מרתף אחד נפרשת ההיסטוריה העקובה מדם של המאה ה־20. מסלול האימה כולל צינוק להמתנה שוברת מפרקים, חדר חקירות, חדר עינויי מים, חדר קצינים, חדר הודאה, חדר כפיתה, חדר ציוד טכני וחדר הוצאה להורג. 

אל החדר האחרון בחייו נכנס הבר־מינן רועד, חבול, אוזניו מצלצלות מהקראת גזר הדין, דחוק בין שני חיילים. טרם התגבשה במוחו השאלה לאיזה מדור גיהינום הגיע, וכבר נורה מטווח אפס בעורפו. רק נתזי דמו יגיעו אל הרצפה, גופתו תידחק דרך חור בקיר אל החצר שבחוץ. שם ייערמו הגופות במשאית זבל. עד הערב השלג יכסה את הדם, וברזנט את מבטם המזוגג של המתים, והמשאית תיקח את תפוקת היום הרחק משם. כל התהליך מתוזמן ומתוזמר כבסרט נע. התגשמות סיוטיו של קפקא - לשכת הייצור של מפעל המוות. 

הזיכרון הוא נדל"ן יקר במוזיאון. שני חדרים מוקדשים ל־20 כמרים שעונו ונרצחו כאן, חמישה חדרים ל־5,000 הפרטיזנים שנלחמו ומתו ביערות. רבע מיליון היהודים אשר נטבחו ברחבי ליטא חולקים חצי חדר עם שותפים - ליטאים שלא שיתפו פעולה עם הנאצים. אני מתקומם. כל עם קרוב אל מתיו, אומרת ידידה, כמה חדרים הקדישו ביד ושם לפרטיזנים הליטאים? 

בחוץ מוצגת תערוכת ילדי בית ספר אשר ביקרו במוזיאון, ויצרו בהשראתו. ציור אחד לוכד את עיניי: שני עכבישים שחורים, האחד עם צלב הקרס, השני עם הכוכב האדום, נלחמים מעל רשת חוטי עכביש שבתוכה לכודה מפת ליטא צבועה בצבעי דגל הלאום. מגן דוד אין, וזה הסיפור כולו - מכלול צבעים שבדרכם האילמת מספרים כמה אטומה וגמישה היא פלסטלינת הזיכרונות. 

 

 

זה היה ניסוי חברתי מרתק. בחדר כונסו מגוון נציגים מכל החברה הישראלית: יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, נשים וגברים, להט"בים וחרדים, מתנחלים וקיבוצניקים, צאצאי עשירונים עליונים ושורדי ערי קיפוח. המשימה שהוטלה עלינו היתה מורכבת בפשטותה. לכו להקים מדינה כטוב בעיניכם, אך עשו זאת מתוך הבנה שלא כל האנשים במדינה הם כמותכם, ואתם נושאים באחריות לחיי האחר. התחלקנו לקבוצות על פי נטיות ליבנו האידיאולוגיות. גיבשנו קואליציות על פי בסיס רעיוני משותף. חרדים חברו למתנחלים, קיבוצניקים ללהט"בים, ערבים ללוחמי פריפריה. לאחר חודשים של דיבורים, התפלגויות וויכוחים פנימיים, גיבשה כל קבוצה את חזון המדינה החלומי שלה, וביום מיוחד התכנסנו להציגה. 

ובכינוס, שוב ושוב הוצגה מדינת ישראל החלומית. ממדינת הלכה ליברלית ועד מדינת כל אזרחיה ופליטיה השבים. ממדינה סוציאליסטית־חרדית ועד מדינת להט"בים מבוזרת תרבותית. העיניים הנוצצות של המציגים העידו כמה היו רוצים להיכנס בשערי הארץ המושלמת שלהם. אך במקביל, קל היה להבחין כיצד מבטי שאר הנוכחים באולם מתמלאים בעתה. עם כל ההתחשבות והרצון הטוב להכיל את כולם בחלומך, בסופו של דבר כל קואליציה טהורה חלמה את עצמה על חשבון האחר. המסקנה - עם כל הביקורת המוטחת בה, מדינת ישראל הנוכחית היא הדבר הכי קרוב למדינת החלומות האפשריים. 

רוב חיינו אנו חיים כמו האלגוריתם המושמץ של הפייסבוק. מרחיקים את השונה, מקרבים את הדומה, עד שאנו מוצאים את עצמנו מוקפים בהד ריק, מהדהד וחלול למחשבותינו. בשל כך אני מוקיר את שנותיי כעמית במכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים. מקום נדיר שאפשר לי ולעמיתיי מכל קצוות החברה הישראלית לצאת מהשגרה - ולעסוק בשאלה כיצד לכוונן את מעשינו כך שייטיבו עם החברה כולה. שנותיי במכון היו מסע ישראלי מסעיר ומרתק - להכיר ולהתעמת עם השונה ממני. שיעור מאלף כיצד לגבש חזון ולשאת בעול יישומו. 

לאחרונה מואשמים אנשי מכון מנדל בכך שיש להם אג'נדה שנועדה לשנות את החברה הישראלית. צודקים המאשימים, המכון בהחלט פועל ומשנה את החברה הישראלית. בין בוגרי המכון תמצאו פוליטיקאים מהימין ומהשמאל, יזמים חברתיים, פעילי תרבות, מקימי ומנהלי עמותות, אנשי המגזר השלישי ואנשי חינוך מכל הזרמים. עד היום הקימו בוגרי המכון עשרות פרויקטים ייחודיים, שמפירותיהם נהנים ימנים כשמאלנים, יהודים כערבים, חרדים כחילונים - ישראלים. גם אם חלק מאנשי המכון מזוהים פוליטית עם צד מסוים במפה, אין בפעילותו שום הטיה פוליטית או אידיאולוגית. האג'נדה של מכון מנדל היתה תמיד אותה אחת - ליצור שינוי לטובה מתוך אחריות לאחר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו