ערבים יושבים בחוף הים. אחד רופא, השני אח. קיץ, אנשים יוצאים החוצה כדי להתאוורר. זה נגמר במכות רצח לערבים. מייד צצות שמועות: הם לא סתם ישבו בים; הם פלירטטו עם יהודיות. מה פלירטטו, הם ממש התחילו אתן, מפה לשם יש מי שכבר משתמש בצירוף "הטרדה מינית". ואז התקיפה כבר פחות מזעזעת; הרי הם רצו את הבנות שלנו, סכנה לאומית, ערבוב בין גזעים.
התוקפים לא המציאו את הגלגל; "הגנה על הבנות שלנו" היא תירוץ נפוץ למתן לגיטימציה לאלימות כלפי מיעוטים. קל לצייר את המיעוט כמי שאינו שולט ביצרו, כמי שמראה של אישה מעביר אותו על דעתו. מבחינתם, מישהי שלא מהשבט שלהם היא חלום רטוב שאי אפשר לעמוד בפניו.
אותלו השחור מתחתן עם אישה לבנה במחזה של שייקספיר. ה"מערכת" לא יכולה לסבול את זה, אפילו שאותלו קצין מצטיין ולוחם מהולל. במשך שנים בארה"ב, הדרך להצדיק מעשי לינץ' בשחורים הייתה האשמתם באונס נשים לבנות, כמו במשפט סקוטסבורו באלבמה, שבו הורשעו תשעה נערים שחורים באונס שתי נשים לבנות, אף שברור היה שהראיות מסולפות. המאשימים השתמשו במיתוסים ודעות קדומות ככלי להצדקת אלימות כלפי מיעוט שנוא.
עבור נשים שקיימו יחסים עם שחורים בהסכמה, זאת הייתה דרך נהדרת לחמוק מקלון. הן לא רצו, הכריחו אותן. אם נמשכת לגבר שחור ורצית אותו, זה אומר משהו מאוד חמור עלייך; אבל אם הוא כפה עלייך יחסים, את פשוט קורבן.
ב־1892, העיתונאית ופעילת זכויות האזרח אידה ולס טענה במאמר, שלמעשי הלינץ' בשחורים אין קשר לאונס או לתקיפת נשים לבנות. ולס, קול בולט במאבק השחורים, אמרה שזה קורה מתוך שנאה לאחר, ומתוך רצון למנוע מהקהילה השחורה להתקדם, ללמוד ולדרוש זכויות שוות. התגובה למאמרה היתה אישוש לנכונותו: המון לבן זועם בממפיס עלה על משרדי העיתון "פרי ספיץ'", שבו פורסם המאמר, והרס אותו.
ולס נגעה בנקודה שנותרה רלוונטית: הפחד. פחד קמאי, עמוק, מפני הזר. הזר הוא לעולם זה שבא לקחת, לגנוב, לחמוד את האישה הקטנה, ההגונה וחסרת הישע. אנחנו לא גזענים אלא רק מגינים על הגזע שלנו. סליחה, זאת לא גזענות, זאת חובה מוסרית.
שלושת הערבים בחוף הים לא הוכו כי הם דיברו עם יהודיות, אלא ממניעים גזעניים. הם הוכו מתוך שנאה, חלק מתהליך מתמשך של התרת דמם של אזרחי ישראל הערבים. כל ניסיון להפוך אותם לאנסים או מטרידנים הוא מחליא. הרביצו להם כי הם ערבים. זהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
