הרבנות הראשית לישראל הוקמה על ידי הרב קוק ע"ה ופותחה ושוכללה על ידי הרב עוזיאל ע"ה, כרבנות ציונית ממלכתית ומתונה שתיתן מענה לכלל הציבור היהודי בארץ ואף בעולם.
רבנות זו שינתה פניה והפכה לא ציונית במהותה וחרדית בהשקפת עולמה. עם הקמת ש"ס, אימץ העולם הספרדי את ההשקפה החרדית־ליטאית המקצינה בכלל, במיוחד בענייני גיור. נוסף על אלה, הציונות הדתית בחלקה אימצה דפוסי התנהגות ומחשבה חרדיים, גם בעניין הגיור. מאפיינים אלו הם הגורמים לכך שמדינת ישראל אחוזה בגרונה בלפיתת צבת, ללא יכולת כמעט להיחלץ מהמצב.
ברור כי ההתבוללות, שהיתה נחלת הגולה, הפכה "בעיה" בישראל עצמה בעקבות גלי העלייה וחוק השבות, שהביאו ארצה מאות אלפי עולים שאביהם או סבם יהודי, אך הם עצמם אינם יהודים על פי ההלכה. הם חיים בתוכנו, נושאים שמות משפחה יהודיים, משרתים בצה"ל, לומדים במוסדות אקדמיים ומאמצים בפועל את אורחות חייו ומנהגיו של הישראלי המצוי. אך בפועל, להלכה הם אינם יהודים, מה שמסבך את העתיד.
מדיניות הגיור של בתי הדין בארץ ובעולם מבקשת מהמתגייר להיהפך מייד ליהודי השומר את כל המצוות, כאדם דתי חרדי - דבר שבפועל כמעט אי אפשר ליישם. חז"ל ידעו את נפש המתגייר ואמרו "קשים גרים לישראל"; עם זאת, לאורך ההיסטוריה לא נמנעו חכמי ישראל מלקבל גרים, גם כאשר ידעו שלא תמיד הם באים לשם שמיים בלבד.
מערכת שיקולים שלמה מנחה את הדיינים במקרה של גיור. בסופו של דבר, ההחלטה לקבל או לדחות מתגיירים נתונה בידי בית הדין בלבד, כך נפסק להלכה, והפוסקים האחרונים אימצו גישה זו: "הכל כפי ראות עיני בית הדין". המקצינים רואים את מרכיב "קבלת המצוות בגיור" כתנאי לכך שהמתגייר חייב להיהפך לכמעט ירא שמיים בתכלית, אחרת אין זו "קבלת מצוות". עיון בספרות פוסקי ההלכה (השו"ת) מלמד שלא כך פירשו גדולי הפוסקים את המונח.
ל"קבלת מצוות" היתה בעבר פרשנות מקובלת, לפי שיקול דעת הדיינים: הסכמה מתוך רצון חופשי להיות יהודי באמונה אמיתית באלוהי ישראל ותורתו, וכן קיום מצוות. למשל, לקנות רק בשר באטליז כשר ולשמור בבית על כשרות בסיסית; לא לעבוד בשבת; האישה תדליק נרות שבת והבעל יערוך קידוש. מזוזות בפתח, צום כיפור, איסור חמץ בפסח, שמירה על מועדי ישראל והשתדלות בטהרת המשפחה. בקיצור, דרישה לשינוי ניכר ובולט בחיי הגר.
בזמננו בארץ ישראל, רוב הבאים להתגייר הם צאצאי יהודים החפצים להסדיר את מעמדם; הם מוגדרים כ"זרע ישראל". את זרע ישראל מצווה לקרב ולהשיב לצור מחצבתם כפי שכתבו רבותינו. גם בגולה קיימים לא מעט המשתייכים לזרע ישראל, שמספרם נאמד במאות אלפים ואולי במיליונים.
מה עלינו לעשות? לחזור ולאמץ מדיניות גיור מהעבר, שהובילוה הרב עוזיאל וחכמי דורו, ולהניח בצד את המדיניות המחמירה, כי "ההחמרה בגיור היא הקלה בהתבוללות" - אלה שלא נגייר יתחתנו בתוכנו בכל מקרה. עם ישראל לא יכול להרשות לעצמו מצב כזה.
כשאנחנו מעלימים עין ולא עוסקים בהשבת זרע ישראל אלינו, אנחנו חוטאים בחטא שהנביא יחזקאל (ל"ד) זעק כלפיו: "וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם".
לצערנו, כל מה שנעשה בשלושת העשורים האחרונים במסגרת מרבית בתי הדין האורתודוקסיים אימץ גישות מחמירות מדי, שדחו רבים. המצב הזה מגביר את ההתבוללות ומעוות את התורה. הלוואי שתחל לפעם רוח תחייה בעצמותיה היבשות של האומה ונעסוק בהשבת בנים אובדים לחיק העם היהודי.
הרב חיים אמסלם הוא יו"ר תנועת עם שלם, מחבר סדרת הספרים "זרע ישראל" על הגיור וראש בית המדרש להלכה "כתר חיים" בירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו