רק חברות דמוקרטיות מאפשרות קומוניזם משפחתי, דיקטטורה במקומות עבודה ודמוקרטיה בחברה ובמדינה. יש לנו צורך בכל השיטות האלה, כשהן במקומות הנכונים. "לצרוך לפי הצורך ולתרום לפי היכולת" זה מצוין במשפחה, כי זה גם אפשרי והגיוני. חברה חופשית מאפשרת לבעל הון למנף אותו, בין היתר על ידי שכירת עובדים.
הסיכונים הם שלו, זאת אומרת של בעלי החברה, בעלי המניות, וכך גם הסיכויים. דרך אחרת למנף את ההון היא על ידי השקעות, כמו הלוואות. נניח שאתם מלווים לבעל הון כסף בתמורה ל־6% ריבית בשנה, ואתם מגלים שאותו בעל הון השקיע אותו בחוכמה והרוויח 200% באותה שנה, האם תהיה זו סיבה לגיטימית לדרוש ממנו ריבית גבוהה יותר מזו שסיכמתם מראש? נראה שהתשובה מובנת.
אבל עובדים סבורים שמגיע להם להשתתף גם ברווחים של החברה. זאת אומרת, הם רואים בחברה העסקית דמיון להסכם במשפחה, שלפיה הם אמורים להיות שותפים גם ברווחים, גם אם לא סוכם כך מראש. כשמדובר בחברה המיוצגת על ידי ההסתדרות, קל וחומר שכך, כי אז אפשרויות הלחץ שלה גדולות יותר.
גם חברות שעומדות לפני הנפקה נתונות לסחטנות עובדים. בדרך כלל עובדים מגישים תביעות נגד החברה מכיוון שהם יודעים שמשתלם יותר לבעליה לסלק את התביעה בפשרה נדיבה, מאשר לנהל הליך שיעיב על ההנפקה. הסחטנות הזו אינה ראויה. נכון שראוי שמעסיק הוגן ישתף את העובדים ברווחיו החד־פעמיים ממכירה, או מהנפקה, אבל זה לא לגיטימי לסחוט את מי שאינו עושה זאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
