ג'יבריל רג'וב, או גבריאל רגב כפי שנהגו לכנותו בשירותי הביון בישראל, הוא קליינט ותיק לאורך השנים בציר הישראלי־פלשתיני. קיבלנו אותו בכל פרצוף אפשרי. כשהיה נער זרק רימון על רכב צבאי וישב בכלא ביטחוני, אבל תרגם לערבית את "מרד" של מנחם בגין.
בתקופת הסכמי אוסלו היה ממקימי מנגנוני הביטחון המסכל הפלשתיני, ודאג לשתף פעולה עם צה"ל. יום אחד אפילו התארחנו אצלו בלשכתו, בבניין הממשל בחברון לשעבר, והיה עם מי ועל מה לדבר. בשנים האחרונות הוא יו"ר התאחדות הכדורגל הפלשתינית, תפקיד שיש בו ניחוח שררה שלטונית. לפלשתין יש נבחרת כדורגל ששייכת לחלק האסיאתי בפיפ"א, ועד לאחרונה אפילו דורגה גבוה מנבחרת ישראל. יש לה כאמור נבחרת ויו"ר, אבל אין לה מדינה. וכאן מתחיל הסיפור.
פיפ"א רגישה מאוד לכל התערבות שלטונית ומפעילה סנקציות קשות על כל ישות פוליטית, שבוחשת בקבוצות או בנבחרות כדי להשיג הון פוליטי. במדינות רקובות ובישויות טוטליטריות יו"ר התאחדות לכדורגל הוא לרוב קרוב משפחה מדרגה ראשונה של השליט. ניקו צ'אושסקו הבן שלט בכדורגל הרומני, ואנס את נדיה קומאנץ'; הבן של קדאפי עשה מה שרצה בכדורגל הלובי וניסה גם להשתלט על הכדורגל האיטלקי. עודאי חוסיין חיסל כדורגלנים עיראקים שפישלו באולימפיאדה.
רג'וב, כמו הפוליטיקאים הערבים בכנסת אצלנו, הלך צעד אחד רחוק מדי, וכרגיל הפסיד הכול. היה לגיטימי מבחינתו להפעיל מנופי לחץ כדי שהמשחק מול ארגנטינה ישוחק בכל מקום בישראל, רק לא בירושלים, אבל ברגע שאיבד את העשתונות והסית את הפלשתינים, שמעריצים כמו רוב העולם את ליאו מסי וארגנטינה, ושלח אספסוף להבעיר דגלים ותמונות שלהם - הוא הפסיד את הסימפתיה בפיפ"א, שדווקא היתה סובלנית מאוד למצוקותיו.
ואצלנו, שרת הספורט מירי רגב יצאה בסוף השבוע במחולות בעקבות העונש לרג'וב. אין לה את יכולת האיפוק והקלאסה הזאת של "בנפול אויבך אל תשמח". בלי קשר לנבזות ולטיפשות של רג'וב, גם לה יש חלק באובדן המשחק. שיעור קצר בהיסטוריה. באפריל 1998 שיחקה ארגנטינה נגד ישראל בירושלים. ראש הממשלה אז היה בנימין נתניהו, יאסר ערפאת עוד ישב במוקטעה ברמאללה, אבל שר החינוך, התרבות והספורט היה יצחק לוי מהמפד"ל. גם אז ירושלים היתה בירת ישראל, אבל הרב יצחק לוי לא נופף במובן מאליו, ולא התגרה. ומה אתם יודעים - נבחרת ישראל אפילו ניצחה 1:2.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
