מחאת הדרוזים הישראלים בעקבות חוק הלאום הוכיחה כי חקיקה בלתי שוויונית במדינה דמוקרטית היא דבר בלתי אפשרי בעידן הנוכחי. בדמוקרטיות של המאה ה־21 אין קבוצות אוכלוסין המשלימות עם קיפוח, בוודאי לא עם קיפוח פורמלי. הן ייצאו לרחובות, וסביר להניח שרבים יצטרפו אליהן מתוך ידיעה כי כל אחד מאיתנו שייך, בתחום זה או אחר, למיעוט, ויזדקק בעתיד לסיוע.
לכמה פסקאות מתוך חוק הלאום יש מקום בהקדמה לחוקה עתידית, אבל לא בחוק שכל־כולו בא להגן על זכויות הרוב המתבכיין על כך שבית המשפט מרבה בהענקת זכויות למיעוטים. במשטר הנשען על שלטון הרוב, צריך להיעשות מאמץ כדי להבטיח את זכויות המיעוט, על מנת שהללו לא יישחקו ולא יתבטלו על ידי רוב יחסי, או אפילו מוחלט, שיתבע לעצמו את העוגה כולה.
רק מי שאינו מבין זאת, מי שאינו עורך את חשבונו האישי באשר לנסיבות שבהן הוא עצמו משתייך לקבוצות מיעוט או לקבוצות מקופחות (כמזרחי, כאשכנזי, כמתנחל, כדתי, כחילוני, כעולה, כגבר, כאישה, ועוד ועוד), יכול לתמוך בחקיקה המגינה על זכויות הרוב ודורסת את אלו של המיעוט.
"הגילוי" המאוחר של הפגיעה בזכויות הדרוזים במסגרת חוק הלאום הוא הוכחה לחוסר התוחלת הטמון בניסיון לקבע את זכויות היהודים, ולהבחין ביניהן לבין זכויות האחרים. דבריו של איש הערוץ הראשון, ריאד עלי, ביום שישי שעבר, היו מרגשים עד דמעות, וסביר להניח כי גם המחוקקים הלהוטים של החוק הבינו לאיזה נזק מיותר גרמו. רה"מ נתניהו הוסיף עלבון על עלבון בכך שכינס את ראשי העדה, הסביר להם כי לא יסכים לשנות את החוק והציע להם, תחת זאת, תגמול כלכלי. כבר שנים לא שילמו רבים כל כך, הרבה כל כך, רק כדי לתאר את המצב הקיים.
הטעות הבאה תהיה לנסות ולאחות את הקרע עם הדרוזים בלבד, והתפטרות זוהיר בהלול הוכיחה זאת. זה רק יחריף את האיבה ואת חוסר האמון של קבוצות אחרות שהחוק עלול לפגוע בהן אם ימלא את תקוות מחוקקיו, ויהפוך מדריך לשופטי בג"ץ בעתיד.
הנשיא ריבלין ונציגי הדרוזים // צילום: מארק ניימן/לע"מ
אם המבחן הקובע את המחויבות לאזרחות הישראלית (או לתושבות הקבע בארץ) הוא מבחן השירות הצבאי, מה נאמר לצ'רקסים, שסיפורם זהה לסיפור הדרוזים? מה נאמר לבדואים המשרתים בצה"ל, והמקריבים את חייהם על משמר ישראל? האם ברית הדמים איתם אדומה פחות? ומה עם החיילים הנוצרים שהמדינה מעודדת את גיוסם, ואשר נתקלים בביקורת לא פשוטה ברחוב הערבי? ומה עם החיילים המוסלמים, המחליפים את מדיהם לפני שהם מגיעים הביתה, מחשש הרחוב, כאשר הם נופלים על הגנת ישראל, וקשה למצוא אימאמים שיתפללו עליהם תפילת אשכבה?
ומה עם חצי מיליון העולים מחבר המדינות, שהגיעו לפי חוק השבות ואשר אינם יהודים - לא הם ולא ילדיהם שנולדו כאן? האם גם בהתיישבותם רואה המדינה ערך לאומי? או שאין להם אפשרות לממש כאן את זכותם להגדרה עצמית? ומה לגבי העולים מאתיופיה, אשר רוב הרבנים האורתודוקסים בארץ אינם רואים בהם יהודים ואינם מוכנים להשיאם אפילו זה עם זה? והרשימה עוד ארוכה.
אין לכך סוף. יש בחוק הלאום סוג של נאיביות אכזרית. הוא עשוי אולי להתאים לתנועה לאומית הנאבקת על עצמאותה, ולא למדינה בת 70, מעצמה ביטחונית, שזכויות הרוב היהודי שלה נמצאות בסכנה רק אם הרוב הזה ייהפך, בקרוב, למיעוט, ואם זה יקרה – שום חוק לאום לא יגן עליה. במקום לדאוג להבטחת הרוב הזה על ידי חלוקת הארץ, היא מחוקקת חוקים לאומניים המרחיקים מעליה את בעלי בריתה הנאמנים ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו