היה לו קל, יחסית, לראש הממשלה, למסמס את המחאה החברתית של 2011. זאת היתה מחאה שהתחילה בשדרות רוטשילד בתל אביב, הובלה על ידי כמה חברים שחלקם לא שירת בצה"ל, סירבה להיות ממש פוליטית והתאפיינה במאבקים פנימיים בין מוביליה.
מחאה שבסופו של יום לא הצליחה לסחוף אחריה ציבורים כגון ערבים, חרדים ומתנחלים. הפגנות שיש בהן כעס, אך אין בהן זעם, לא תוכלנה, לעולם, לשנות מציאות.
מחאת הקהילה הלהטבי"ת אינה דומה למחאה ההיא. בראש ובראשונה, היא מבוססת על זעם אמיתי שהצטבר עם השנים. להיות גיי זה אומר להיאבק מגיל צעיר על המקום שלך, על מי ומה שאתה כאדם. זה לספוג הערות ואמירות קשות; לפעמים גם אלימות פיזית. להתבגר כמיעוט, משנה לחלוטין את תפיסת העולם שלך. אתה אוצר ואוגר בתוכך זעם, נושא את הכאבים וההשפלות והפחדים גם כאדם בוגר.
בנוסף לכך, זאת מחאה הנוגעת לכל קבוצה בישראל. יש גייז בכל עיר, בכל גיל, צבע, לאום ודת. יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, צעירים ומבוגרים. הבת של ח"כ מוזס ממפלגת יהדות התורה יצאה מהארון; קונסול ישראל באיסטנבול חי עם בן זוג; לליכוד, מפלגה שמרנית וימנית, יש נציג גיי בכנסת. מי שמנסים להציג גייז כ"חולים", או כמי שקיבלו חינוך לקוי, מדברים שטויות; הטובים שבבנינו ובנותינו, מלח הארץ, לוחמים, יוצרים, וגם חובשי כיפה ימנים נמנים על חברי הקהילה.
לא רק הם דורשים שיוויון. מצטרפים אליהם ההורים, האחים, חברים ומעסיקים שמכירים אותם אישית ויודעים כמה הם משוועים לילד. הם ראו אותם נאבקים מגיל צעיר וכואבים את כאבם. לא צריך להיות גיי כדי לתמוך במאבק. כמה מחברי הטובים ביותר הם גייז, והם יקרים לי ואהובים עליי, ואני יודעת איזה הורים נפלאים הם יכולים להיות.
יותר מידי אנשים חושבים על שני אבות, והתמונה היחידה שעולה להם בראש היא גבר בחוטיני עטוף בדגל הגאווה רוקד על משאית. אבל מי ששותף למאבק הזה יודע, שלא מדובר בהתרסה, גם לא בנפנוף, אלא בכאב אמיתי, ברצון ובצורך עמוק. מדובר במימוש משהו חזק מאתנו, בכמיהה להמשכיות. ולזה יש כוח, ועם זה אנחנו מזדהים.
ולכן את המחאה הזאת יהיה קשה לרה"מ להשתיק, כי יש לה השפעה על הציבור הישראלי. קל מאוד לעמוד מול מישהו ולומר לו, "אתה לא חייב לגור בתל אביב, לך תגור בפריפריה". אבל לעמוד מול אדם, להסתכל לו בעיניים ולהגיד "לא מגיע לך להיות הורה" זה כמעט בלתי אפשרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
