להיות בתשעת הימים באירופה, הנפש נעה בתנועה דו־סטרית. מצד אחד, נורמליות החיים כאן לעומת רוחות המלחמה בארץ. מצד שני, בקצה המדרחוב של רחוב פלורנסקה מאחורי שער החומה, עומדת בגשם הקיץ נערה בלונדינית עם שלט ביד ומציעה טיול לאושוויץ ובירקנאו ב־150 זלוטי. אין דרך לתאר את הפער בין הנראה לעין לתחושת הבטן המתהפכת, ערב תשעה באב. ויש מקום להשוות בין חורבן בית שני לחורבן יהדות אירופה. בשני המקרים, בהבדל של כמעט 2,000 שנים, עולם יהודי שלם אבד.
בחורבן הבית השני חרבה ירושלים, חרב העולם הפיזי, אך לא היתה מגמה לאבד ולהשמיד את עם ישראל או את ארצו. היתה מלחמה בין תרבויות, בין אימפריה חזקה לעם קטן, אך היהודים נשארו בחיים לנדוד וליצור מתוך החורבן ומתוך התנועה, תרבות חדשה.
קרקוב, עם כל יופייה, אינה יכולה להתגבר על רוחות הרפאים שלה. אירופה של שנות ה־30 וה־40. פולין של אנטישמיות, של שיתוף פעולה בין הפתרון הסופי של גרמניה הנאצית לבין התושבים המקומיים או המשטרה. בלי שיתוף פעולה מקומי לא היה אפשר להשמיד 65,000 יהודי קרקוב. נקריתי לקרקוב לכנס חוקרים יהודים, ובאופן טבעי נמשכתי לרובע קוז'ימיר, שבכל שנה מארח את פסטיבל הכליזמר היהודי, בתי הכנסת המפורסמים של הרמ"א, אייזיק שור, בית הכנסת הישן והטמפל. כל אחד שונה וגדול בקדושה מחברו, וכולם ריקים ממתפללים ומלאים בתיירים - כולם ייצוגי יהודים, יהדות וירטואלית לתפארת ללא יהודים.
ישבנו לאכול במסעדה ברובע סמוך לבית כנסת הרמ"א ולבית הקברות המפורסם. כאילו סעדתי עם רוחות רפאים. על הקירות תמונות יהודים, שמלת כלה יהודייה תלויה מהתקרה, בפינה תנור בית מדרש יצוק ומגן דוד במרכזו. כמו הנחה סמויה שיש משהו אטרקטיבי לתיירות בזכרי יהודים, או בשחזור הרובע היהודי, הריק להכאיב ומתמלא מתיירים לרגע ומחפצים שנפרדו מבעליהם.
אחר כך חציתי את הוויסלה והגעתי לרובע פודגוז'ה, הגטו היהודי האחרון. משם נשלחו במארס 1,943 יהודי הגטו למותם האכזרי. ההשוואה מתבקשת בין חורבן הבית השני לחורבן יהדות קרקוב, מקדוניה, בלגרד, או אירופה. אני יודעת להסביר, שמלחמות הן דרכם של האדם ושל עמים לבטא עצמם, דעתם, אמונתם בעולם; אך גם סיפורו של היחיד הנעלם בתוך הסיפור הגדול, בתוך ההיסטוריה, ולפעמים נשמר באגדות החורבן, בכתובת מצבה, או בכתב יד בכד במערה יבשה.
פשעם של אירופה ושל הנאצים אינו רק המלחמה אלא פשע מיתי. הניסיון להשמיד עַם גם בבשר וגם ברוח. השמדה שלא תהיה ממנה צמיחה חדשה; ברצח ובירושה.
חיפשתי ברבעים היהודיים בערים השונות את סימני המזוזות, או מה שיכול להיחשב כסימן יהודי. בקרקוב מצאתי התחדשות, קהילה קטנה שגאה בעצמה; אך פסלי הכיסאות הריקים בכיכר הגיבורים שבגטו היהודי האחרון, 65 כיסאות שאיש אינו יושב עליהם ופניהם לכיוון המחנות, שבהם נעלמה הקהילה מעובריה ועד זקניה, מעידים על הריק שלא יתמלא, על הווה שבו היהדות היא וירטואלית, מדומיינת על ידי הפולנים והתיירים היהודים.
לאחר חורבן הבית נשארו יהודים לספר, לכתוב, לבנות קהילות חדשות. לאחר חורבן אירופה, שלא השאיר אפילו אפר, נדמה ששום דבר אינו יכול לצמוח. אירופה נשארת עם חלל ריק בתוכה מלא רוחות רפאים פעילות. אֵיכָה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו