מחזה שגור במקומותינו הוא ההתרפקות בערגה והגעגועים ל״ליכוד של פעם״. לא שאין למה להתגעגע. אולם, משעשע הדבר שהקינות הללו נשמעות דווקא מפי אלה שמעולם לא הצביעו לליכוד, התנגדו לדרכו וסנטו בכל מנהיגיו. זה ממש לא מפריע להם להלקות את נבחרי הליכוד ובוחריו היום על ״סטייתם״ מהדרך.
הרטוריקה תמיד היתה זהה. כל רעיון או חוק בעל ניחוח לאומי מוקע כלאומני, קיצוני, חשוך, גזעני ופשיסטי. הדברים מתורגמים לכל שפות תבל ומוציאים דיבת ישראל רעה בעמים. אולם, עיון חטוף בארכיון (הלא דיגיטלי) יגלה: הם לא דיברו באופן שונה על הליכוד של מנחם בגין או יצחק שמיר ועל התנועה הרוויזיוניסטית בראשות זאב ז׳בוטינסקי.
אני מברך את חברי סיעת הליכוד בכנסת, שהשתלחויות אלה לא ריפו את ידם, להשלים את חקיקת חוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי (״חוק הלאום״). מבקרי החוק נתלו בדברים שנאמרו על ידי מעט מנציגי הליכוד בעבר ובהווה כהוכחה שיש בו סטייה מדרכו המסורתית של הליכוד.
האם אכן מדובר בחידוש או חלילה אף בסטייה מן הדרך?
עמדתי בכנסת ה־16 בראשות ועדת משנה של ועדת החוקה, חוק ומשפט (אז בראשות מיכאל איתן), שקיימה דיונים וגיבשה את העקרונות שביסוד חוק זה, שנועד להיות, כחוק יסוד, חלק מהחוקה. החקיקה שעברה בכנסת בשבוע שעבר היא בעצם תולדת עבודה רציפה של נציגי הליכוד במשך כנסות רבות.
הליכוד - ולפניו תנועת החרות - תמיד ראה במרכיבי היסוד של הזהות הלאומית חלק אינטגרלי מהחוקה, ונציגיו בכל הכנסות פעלו על בסיס תפיסה זאת. את הצעת תנועת החירות לחוקה בראשית ימי המדינה כתב ד״ר יוחנן באדר, משפטן, שכיהן בכנסת שלושה עשורים. באדר, אדם חילוני, לא התבייש לפתוח את הצעתו לחוקת ישראל החדשה במילים: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. זוהי הצעה שלמה המעגנת, בין היתר, את זכויות האדם והזכויות החברתיות באופן מלא ומפורט. אבל הפרק הראשון בה נקרא ״מגילת הזכויות של עם ישראל״. הוא כולל את הזכות על ארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, את הזכות של כל יהודי לעלות לישראל וגם זכות לכל יהודי (גם אם מקום מושבו בחו״ל!) לקבל אזרחות ישראלית.
פרק אחר באותה הצעה (״ריבונות״) מעגן את דגל המדינה, המנונה (״התקווה״), וקובע באופן חד־משמעי כי ״לשון מדינת ישראל היא הלשון העברית״. בהצעה מובטחת האפשרות להשתמש בשפה הערבית בפני רשויות השלטון אך אין לה מעמד שווה לשפה העברית. בכנסות מאוחרות יותר שבה והגישה ח״כ אסתר רזיאל־נאור (אמו של אריה נאור, מזכיר ממשלת בגין) הצעת חוק ברוח זו. משום מה יש כאלה שהפכו לדגל חקיקה בת כמעט מאה הקובעת שתי שפות רשמיות, מימי המנדט הבריטי(!), שבהם היה רוב ערבי בארץ.
עיקרון חשוב בהצעה קובע כי הריבונות הממלכתית קנויה לעם, וכל שלוש רשויות המשטר מקורן בו. שליחי הליכוד בכנסת ה־20 לא רק שלא סטו מהמורשת, הם צעדו באותה דרך והשלימו מלאכה שתחילתה בראשית ימי התנועה והמדינה. הם רשאים לחוש גאווה על מעשה ידם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
