רוחות מלחמה החליפו את ארבע שנות השקט היחסי ברצועת עזה, מאז "צוק איתן". אמת, שני הצדדים עלולים להיקלע למלחמה למרות שאינם מעוניינים בה ולמרות ששניהם יודעים שיימצאו באותו מקום בסופו של סבב האלימות.
אחד הגורמים הדוחפים את חמאס להסלמה, הוא כמובן המצוקה שבה הוא מצוי, וליתר דיוק, המצוקה הכלכלית שבה נתונה האוכלוסייה העזתית תחת שלטונו. חמאס נכשל בניסיונו לשבור את הסגר והמצור המדיני שהטילו ישראל ומצרים עם מדינות ערביות נוספות; תקוותו להשיג סיוע כלכלי לרצועה, בלא שיידרש לתמורה כלשהי, נכזבה.
התוצאה היא שהארגון מעדיף לרוץ קדימה אל הבלתי נודע, שכן הוא מניח שכל מהלך, אפילו עימות או מלחמה, עדיפים על פני המבוי הסתום שבו הוא נמצא ושעלול לעורר עליו את תושבי הרצועה.
ישנן סיבות נוספות, מדוע החליט חמאס בניגוד לכל היגיון, לשחק באש. זה קשור כנראה לתחושתו שהצליח לשכנע את ישראל, כי הוא נכון ללכת עד הסוף, שכן אין לו מה להפסיד. כתוצאה מכך נזהרה ישראל מלהפעיל עליו לחץ או להיקלע עמו לעימות צבאי.
בהקשר זה כדאי להיזכר בדברים שאמר מייסד חמאס, השיח' אחמד יאסין, שחוסל בידי ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה. לדבריו, יתרונו של חאמס על ישראל הוא שאנשיו, ובעיקר מתאבדיו, אינם חוששים מן המוות, אלא ששים לקראתו - בניגוד לישראלים שהם חפצי חיים.
על אותו משקל נראה, שישראל מתנהגת כמי שחוששת מפני אפשרות קריסתו של חמאס ומיטוט שלטונו, יותר מאנשי חמאס עצמם. מכאן האיפוק והזהירות שהיא מפגינה, ומנגד נכונות חמאס ללכת על הסף.
במציאות כזאת, חמאס הקשיח עמדותיו וביקש לכפות על ישראל משוואות, דוגמת אלו המתקיימות בגבול לבנון מול חיזבאללה - לפיהן, כל פגיעה של ישראל באנשיו תיענה בירי לעברה גם במחיר הידרדרות לעימות כולל. ישראל מצידה לא יכולה להשלים עם שלילת חופש הפעולה שלה בעזה.
דומה גם שחמאס הגיע למסקנה כי בידיו קלף מנצח: עפיפונים ובלוני תבערה שבעזרתם הוא מבעיר אש בגבול הרצועה כמעט בלא הפרעה. כמו במקרים דומים בעבר, דיווחי התקשורת בישראל העניקו לחמאס תחושה של הישג גדול ואפילו ניצחון - מכאן המוטיבציה להמשיך בשלו. בסופו של דבר ישראל תמצא מענה טכנולוגי ומבצעי לטרור ההצתות. עד אז, מובילות ההצתות להסלמה.
לאורך השבועות האחרונים ישראל התאפקה ונמנעה מהסלמה. סייעה לכך העובדה שנזקו של טרור ההצתות הוא כלכלי ומורלי, ולפי שעה לא נרשמו בפיגוע התבערה אבדות בנפש. אבל חשוב מכך, האתגר האמיתי וארוך הטווח הניצב לפתחה של ישראל, אינו טמון ברצועה, אלא באיראן ובמאמציה להתבסס בסוריה.
לפיכך, הקשב והמיקוד של ישראל הופנו ועודם מופנים צפונה, וברור שכל הסחת דעת או הפניית המבט מהצפון לדרום, תאפשר לטהראן לקדם את נוכחותה הצבאית בסוריה.
המשימה של ישראל היא למצוא מענה לטרור ההצתות, לשמר את הלחץ המדיני והכלכלי על חמאס בלא להביא לקריסה ברצועה, ובעיקר לגבור על חמאס במאבק הפסיכולוגי. בכל מקרה, הבעיה בעזה אינה טמונה בהכרעת חמאס, אלא בשאלה מה לעשות עם הרצועה, במידה ששלטון חמאס יתמוטט. עד שיימצא מענה טוב לדילמה, מוטב להתאזר בסבלנות ולהמשיך בתגובות מאופקות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו