מר ונמהר היה היום ההוא, ט"ו בסיוון תש"ח, 22 ביוני 1948 - שבו ניתנה ההוראה של ראש הממשלה הזמנית, דוד בן־גוריון, "להכניע את אלטלנה בכוח הזרוע"; לירות כדי להרוג. חיילינו על אנשינו. ראוי היה היום ההוא, שעלול היה להסתיים בחורבן הבית, להיזכר בדברי הימים של מדינת ישראל לדיראון עולם, אך ראו זה פלא - הוא לא.
סיפורה של אלטלנה הוא סיפור של נקמנות ואטימות, של החלטה נמהרת. אי אפשר להבינו מבלי ללמוד היטב את השנים שקדמו לו. את עומק השנאה, את תהליך הפיכת אנשי האצ"ל לאויבי העם. בעמל וביזע הביאו אונייה ובה כ־5.5 טונות נשק, תרומת אנשים מרחבי אירופה המלקקת את פצעיה. ואיזו תועלת יכול היה הצבא הצעיר, נטול אמצעי הלחימה, להפיק מהמתנה. אך המחלוקת: איך יחלקו את הנשק; ועיוורון השנאה.
צה"ל הצעיר היה רחוק מלהיות שוויוני. אנשי האצ"ל, שלא השתייכו ל"אנשינו", הופלו לרעה והופקרו להילחם כמעט בלא נשק. מנהיגם, מנחם בגין, ביקש שהנשק מאלטלנה יחולק בפיקוח הצבא בין החיילים מאצ"ל לאלה מהפלמ"ח. בן־גוריון - ש"שלוש שנים קודם... דרש מהפועל העברי ומאיש-פלמ"ח הגיבור להסגיר לוחמים עברים לבולשת הבריטית" – סירב. מדובר בבגידה, קבע, ופקד על חטיבת אלכסנדרוני להפקיע את הנשק בכוח. "ופתאום, בערוב היום", כך בגין, "החלה ההתקפה (בכפר ויתקין) מכל הכיוונים ומכל סוגי הנשק. כדורים עפו מכל עבר. נשק כבד הוכנס למערכה. מרגמות הפעילו נגדנו".
אלטלנה, עם בגין וכמאה איש, שמה פניה לתל אביב. שתי ספינות קרב צמודות, מאיימות. אש כבדה נפתחה. חיילים עבריים על לוחמים עבריים. דגל לבן עלה, אך ירו גם במי שקפץ למים. וירה גם התותח, שיוטמע בנרטיב ההיסטורי מבית מדרשו של בן־גוריון, בשם "התותח הקדוש". 19 הרוגים ועשרות פצועים. ואם לא די בכך, מאות מאנשי האצ"ל נעצרו והואשמו בבגידה. חודשים ישבו בכלא. חרף זאת, קבע מנחם בגין באותו לילה: "לא תהיה מלחמת אחים! האויב בשער. ואם יחדש האויב הסתערותו נצטרף כולנו... יעמוד כל אחד לימין חיילינו, כל חיילינו, עד אשר שוב יתלכדו ויהיו לעם אחד; למחנה לוחם אחד".
לימים יכתוב יצחק רבין, ממפקדי המבצע להכנעת אלטלנה, בספר זיכרונותיו: "אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי הארגונים (האצ"ל והלח"י) ומנהיגם מצאו ביטויָם בעוצמת האש".
בתחילת העשור השני למדינה, חבריי לכיתה, שלא הגיעו מבית רוויזיוניסטי, לא שמעו על אלטלנה ולא על "הסזון". מערכת החינוך וערוץ החדשות הממלכתי היו מגויסים, אידיאולוגית ומעשית. גם לאחר חקיקת חוק החינוך הממלכתי וביטול הזרמים (1953), כשבן־גוריון החליט להכיל את אלטלנה בספרי הלימוד, נותר הנרטיב השקרי: במקום מעשה גבורה, נקשרה אלטלנה למעשה בגידה, והתותח שפגע בה - קדוש.
ועדת השרים לחקיקה דחתה לאחרונה הצעת חוק: קביעת יום לציון הטבעת הספינה אלטלנה, התשע"ז-2016, שהניח ח"כ עודד פורר (ישראל ביתנו) עם חבריו לסיעה. שר החינוך ביקש, ובצדק, ללמוד את הנושא. לתיקון הנרטיב ההיסטורי השקרי דרוש יום זיכרון ממלכתי שיצוין במוסדות המדינה, לרבות הורדת הדגלים לחצי התורן. במחנות צה"ל תפורסם פקודת יום של הרמטכ"ל. בתי הספר יעסקו בפעולות שיוקדשו לחשיבות הדמוקרטיה בישראל, לשנאת חינם ולסכנת מלחמת האחים. כמו בחוק יום הזיכרון ליצחק רבין. השסע הקורע בבשרנו לא התחיל ב־4 בנובמבר 1995.
"אחרי מותי", אמר מנחם בגין בפברואר 1982, "אני מקווה שאזכר מעל לכל כמי שמנע מלחמת אחים; זה חשוב בעיניי יותר מהפיקוד על המחתרת, מראשות הממשלה, מחוזה השלום ומחוק רמת הגולן". 70 שנה אחרי, הגיע הזמן לתקן את העיוות ההיסטורי. סיפור גבורה; כך צריכה פרשת אלטלנה להיזכר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו