תודעת הפריפריה הפנימית

משך שנים היומיום שלי היה כביש 60, קו האורך של יו"ש. חלף זמן מאז הפעם האחרונה. השבוע נסעתי שם ונדרשתי לריכוז: הנפש הנהגית שלי שכחה את הכביש. הנסיעה מאריאל לירושלים בשעת צהריים היתה איטית. נפח תנועה של שני עמים בנתיב צר. אני מספיק קרובה כדי לרחף בשומרון כבת־בית ומספיק רחוקה ללכוד תמונות כתיירת. בפתח חנות הנוחות שלפני הפנייה לעלי, מכוניות פלשתיניות וישראליות שבעליהן קונים מסטיק בנינוחות אגבית. יש מעט קליטה בנייד.

מעל המבתרים קופצים מונומנטים אדריכליים פוצעים: מרכז המבקרים בשילה הקדומה, בניין הישיבה הגבוהה בשילה. שלט בערבית עם תמונת מכונית חדשה מורח את המספר 139,000 על חתיכת שמיים מעל שדה. לוחית הרישוי פלשתינית, המחיר - 139 אלף - בשקלים. הרדיו שוב משתבש. פרסומות בעברית ובערבית: לצד הכביש: "חלאס, לא מתעסקים עם הטלפון הנייד בנהיגה". בסדר, המצלמה שלי פתוחה רק בראש. 

מגורים שם מייצרים תודעת פריפריה פנימית. לפני חודש עמדתי שעה וארבעים בפקק תנועה בין קריית ארבע לצומת הגוש. הסיבה: אבנים שהושלכו לכביש. תגובת חבריי, תושבי האזור: אלו הם חיינו בזמן האחרון. 

כביש 60 הוא דרך האבות המקראית. דרומה מירושלים הוא חוצה את גוש עציון, ריבונות ישראלית אוטוטו. ליישוב בשלוחה שבין אלעזר, נווה דניאל וראש צורים קוראים נתיב האבות. ביום שלישי הוא היה נתיב היבבות. הישראלים הטובים ביותר שיש לנו נגררו מבתיהם בבכי. איש מהם לא נהג באלימות. תחושת הפריפריה הפנימית אמרה, אין סיכוי שיקשיבו לנו. ואכן לא הקשיבו. 

תצלום אוויר דהוי בן עשרות שנים הראה שמישהו עבר פעם במחרשתו בשטח הזה, ולרוחב מטר נטע כמה עצים. לרצועה הצרה של הקרקע המעובדת אין דורש פלשתיני. ניסיונות ארגוני השמאל לאתר את בעל הקרקע (או מי שיעמיד פנים כבעל הקרקע) עלו בתוהו. זנב החלקה הצרה חלף בתוככי 15 בתים. דין סדום קבע שיש להורסם עד היסוד, אחד מהם בגלל 60 ס"מ שחדרו לתוך תחום הצילום. פסק דין אכזרי, בלתי מתקבל על הדעת. 

 

חלקה על הירח

אדם רציני מההתיישבות הגדיר השבוע את מרים נאור והשופטים כ"קריקטורה של נבוכדנאצר". הם לא. הם נותנים פסקי דין כאלה בגלל שהם כבולים לפרשנות המחמירה שהם נותנים לדין הבינלאומי. לכן הם מאמללים פעם אחר פעם עשרות משפחות, מבצעים מעשים שיש להם השלכות מדיניות כמו הריסת יישובים ולא מביאים מזור לאף פלשתיני כי בשום מקום מהמקומות שהם פינו - מיגרון, גבעת האולפנה, עפרה, עמונה, נתיב האבות - באף אחד מהמקומות האלה לא הגיעו פלשתינים להתיישב או לחרוש: חלקות הספק נמצאות בתוככי יישובים יהודיים. 

גם השופט אליקים רובינשטיין התייחס למצב הזה באחד מפסקי הדין כאבסורד: לכאורה שומרים על זכויות הקניין של הפלשתינים אבל הפלשתינים לא יכולים להרוויח מזה דבר, החלקה שרשומה על שמם נמצאת עבורם על הירח. אל פיסת האדמה אינם יכולים לגשת וגם לא למכרה ליהודים שיושבים עליה, כי החוקה הפלשתינית גוזרת עונש מוות על מי שמוכר קרקע ליהודי. 

הכנסת והממשלה הגישו לפתח השופטים חוק שיאפשר להם להפסיק לעשות עוול. חוק ההסדרה שאושר בכנסת לפני שנה ורבע אומר שבמקרים של בתי יהודים שנבנו בטעות על קרקע פרטית (יש אלפי בתים כאלה), בעלי הקרקעות הפלשתינים יפוצו בגובה של 125% מערך השוק או יקבלו קרקע חלופית, לפי בחירתם. אם יש שתי חלקות ששייכות למישהו, וביניהן חלקה של אחר, שלא מסכים למכור אותה, בכל העולם עושים מכר כפוי. זה צודק ומוסרי פי כמה מהמצב היום שבו גוזרים את התינוק וכולם מפסידים. 

אלא שחוק ההסדרה מעוכב עד לאישור בג"ץ. לנתיב האבות זה כבר לא יעזור. עכשיו נושאים עין אל היכל הצדק, נתיב האובות והידעונים, להציל את היישובים הבאים בתור. 

 

איור: בת־אל בן חורין

 

לפני שבועיים נערך הדיון החשוב בבג"ץ לגבי חוק ההסדרה. תשעה שופטים; עשרות עותרים - ראשי מועצות פלשתינים וארגוני שמאל קיצוני; וממשלת ישראל שבמחזה חלמאי יוצגה בידי עורך דין פרטי (נהדר) כי היועץ המשפטי לממשלה לא הסכים להגן על החוק בבג"ץ. הנוכחים, גם היהודים, צחקו שיצאו ידי חובת צום הרמדאן: משקל ההחלטה דרש רצינות, ולמעט הפסקה קצרה התנהל הדיון מהבוקר עד הערב. פסק הדין יינתן במועד אחר, בלתי ידוע. 

משך רוב הדיון נראה היה שהשופטים מבינים את בעיית הרוחב של אלפי המשפחות שיושבות בתום לב על קרקע שלפי התפיסה המחמירה של הדין הבינלאומי אפשר לקרוא לה פרטית, אבל הם "עבריינים בעל כורחם", אינם אשמים במצב, וצריך למצוא להם פתרון. השופט יצחק עמית אמר שהסדרה תכנונית היא הברירה הפחות גרועה מבין הברירות הגרועות הקיימות. 

הפרוטוקול ארוך ומלא התפלפלויות שעושות לאמא עסוקה כמוני חשק לקום לתלות כביסה, אלא שלבסוף, לפני תום הצום שנכפה על יושבי האולם, הגיע רגע שראוי לכתוב עליו הביתה. 

כבוד השופטים ניסו להבין האם זהו חוק "צופה פני עבר", הסדרה רטרואקטיבית בלבד, או "צופה פני עתיד", דהיינו יקבע את ההתנהלות להבא. פרקליטה הפרטי של המדינה, עו"ד הראל ארנון, אמר שמדובר ב"פני עבר", אם כי החוק יאפשר לאדם שחי על שטח מריבה כזה לסגור מרפסת ביתר קלות. 

אזכור האפשרות לסגירת מרפסת עוררה את חרדת המשנה לנשיאה, השופט חנן מלצר. "ונניח שיעשו שם גורד שחקים? יוכלו להביא עוד ועוד מתיישבים?" שאל. האם החוק לא רק ימנע את הריסת 4,000 הבתים הבאים, חשש מלצר, או יאפשר בניית יחידת דיור לחייל שנפצע בעזה, אלא חלילה יאפשר להביא יותר יהודים ליו"ש? מפחיד. 

זה היה רגע של הרמת מסך. השופטים לא אמורים להתעניין בשאלה המדינית של כמה יהודים יתגוררו מעבר לקו הירוק. לא מתפקידם לנטר את מספר המתיישבים אלא לבדוק לכמה פלשתינים יפקיעו את הקרקע והאם הפיצוי חוקי. הסוגריים שפתח מלצר הסגירו את מה שחשוב לו באמת. לבג"ץ יש הזדמנות לנוח מדמות הקרטון שציירו לעצמם ולשפוט, בצדק. 

 

מיניות נעדרת איפוק

יש גאווה שהיא ההפך מבושה. ויש גאווה שהיא ההפך מענווה. הגאווה שראינו בשבוע שעבר במצעד בתל אביב היתה ההפך מכבוד. לקהילת הלהט"ב יש מספיק במה להתגאות מלבד גבר שרוקד על משאית בתחתונים או שני גברים שמבצעים על המשאית תנועות גסות. 

הטקסטים היו על רוח האדם. המראות - סגידה לגוף. מסרים נהדרים על קבלת השונה התנגחו בהאללת שרירנים פומבית ותו תקן מחמיר ומחפיץ של יופי הלניסטי. הקולות דיברו אהבה. המראות דיברו מיניות נעדרת איפוק, נעדרת מאמץ, נעדרת עדינות. היו כמה שלטים בנושא זכויות. היתר החצנה מציפה של רמזי סקס. אתם רוצים שקהלים נוספים יתחברו אליכם? לא ככה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו