אירועי הגדר בעזה שהתרחשו בעיצומו של טקס חנוכת השגרירות האמריקנית בירושלים, ביקשו להדגיש את הזיקה שמבקשים הפלשתינים ליצור מאז הצהרת בלפור, בין המפעל הציוני לבין אסונם. התמונות מעזה סיפקו לאבו מאזן הזדמנות נוספת להניף את שני הדגלים המסורתיים: דגל המאבק הפלשתיני על ירושלים, כמאבק דתי לאומי, ודגל המאבק ההומניטרי בשם הצדק וזכויות האדם.
על חנוכת השגרירות אמר: "זו לא שגרירות; זו התנחלות בלב ירושלים", ואת אירועי עזה תיאר כ"טבח מהקשים שידענו". החיבור בין שני האירועים, הוא התכלית והמניע לעוצמת ההתפרעות שעוצבה ונוהלה כתפאורה מהדהדת למחאה, כנגד מה שנראה לפלשתינים ולמוסלמים רבים ברחבי האזור, כהשפלה בידי הממשל האמריקאי. זו התמונה שביקשו לעצב: בירושלים ישראלים ואמריקנים מחייכים בברכת שהחיינו, ובעזה נהרגים פלשתינים.
המבקש להבין תופעות במזרח התיכון, יתבונן בתופעות גם בהיבט הדתי. המאמין המוסלמי שואל, לנוכח החגיגיות הרשמית שליוותה את פתיחת השגרירות, האם זה רצונו של אללה, דווקא לקראת הרמדאן? המאמין יודע לזהות במציאות מצבי חולשה, מה שמכונה "מרחאלת אל איסתדעף". את השאלה הזו מבקשים לברר מתוך ההקרבה הכרוכה במאבק. בהיבט זה, לא המצב הכלכלי הוא הכוח המניע. על רקע ירושלים, מאבקה של עזה יכול להתקבל בעולם הערבי כמאבק עמוק ומקיף, מעבר למחאה על תנאי הקיום הקשים.
המטכ"ל ופיקוד דרום מתמודדים מתנהלים היטב מול המערכה בגבול עזה, אך זו עדין לא הובנה בישראל ובעולם במלוא משמעויותיה. בממדיה הגלויים, בתפאורה מתאימה, המערכה מנוהלת כמרי אזרחי בלתי חמוש. בממדיה הסמויים, לעומת זאת, מתגלה תופעה אחרת: המערכה מובלת במלואה ע"י הנהגת חמאס, בהשתתפות פעילה של לוחמי חמאס, מוסווים וחמושים, המעורבים בתוך קהל אזרחי בלתי חמוש. הפעולה הזאת מכוונת לשימוש מושכל בזירת התודעה. מדובר למעשה בארבע זירות תודעה: הפלשתינית, האסלמית, הישראלית והבינלאומית. מאמץ מיוחד מוקדש לתיווך האירועים ברשתות החברתיות, במיומנות מקצועית מרשימה.
לבירור התופעה, ראוי למקד את המבט בהצבת האירועים תחת דגלי "צעדת השיבה". מיתוג זה מעצים את המסר שהמחאה מבקשת משהו מקיף מעבר לשיפור תנאי החיים בג'בליה ונוצייראת. ביטויי כמיהת השיבה מדגישים, כי מקומם שם הוא רק תחנת ביניים עד שישובו לבתיהם באשקלון, רמלה ויפו.
הגם שחמאס מעולם לא קיבל את פתרון שתי המדינות העומד ביסוד תהליך אוסלו, הרי שמיתוגה הגלוי של המערכה בסיסמת "השיבה", בלא שהדבר יעורר התנגדות בינלאומית כלשהי, מציב את האירועים כאיום אסטרטגי כנגד מדינת ישראל. כאן ההסבר לתמיכה הציבורית הרחבה, שמעניק בעניין זה הציבור בישראל למדיניות הממשלה ולדפוס פעולת צה"ל. גם לנו וגם להנהגת החמאס ברור, כי מאבק השיבה מחזיר את הסכסוך הישראלי-פלשתיני אל תוצאות מלחמת תש"ח (1948).
בשעה זו, לישראל אין ברירה אלא להגן על גבולה ועל יישובי הגבול. אולם המצב שבו נתון צה"ל בקרב הגנה - כאשר היוזמה נתונה בעיקרה בידי האויב - מחייב שינוי. במוקדם או במאוחר כפי שהוחל כבר אתמול, ייאלץ צה"ל ליוזמה מבצעית התקפית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו