הפרדה לצורך הרכבה

הפקיד שהגה הפרדה מגדרית לילדים בפסטיבל "משחקים של פעם" של משרד החינוך שפך קפה על מחשב חדש. הפרדה מלאכותית בכנס של גומי וגירים? טיפשות, רגל שנתקלת בכיסא, נזק, נזק, נזק. אחר כך ראיתי את תגובת משרד החינוך. הם לא טענו שהאירוע הספורטיבי לא יהלום עירוב בין המינים, או שהראש של התלמידים יוסח מהמשחק לטובת התעניינות בבני המין השני. התגובה היתה ש"ההפרדה תאפשר לכלל המגזרים להשתתף באירוע". 28 מנהלי בתי ספר בתל אביב ראו את ההסבר הזה וחתמו על עצומה שבה הם מודיעים שלא ישלחו את תלמידיהם לפעילות. 

לפארק הוזמנו גם בתי ספר דתיים וחרדיים. בתי ספר שבהם לומדים בכיתות נפרדות מגיל 6 או פחות מזה, ולעיתים בית הספר כולו הוא על טהרת מגדר אחד. ילדות דתיות שלומדות בחינוך כזה לא יכולות לשחק כדורשת עם בנים. ילדים דתיים כאלה לא יכולים לשחק מחניים עם בנות. למה, זה לא עניינכם. יש להם צרכים מיוחדים. צריך להנגיש להם. 

אנחנו מדברים על נימוס. הילדים שלי צועדים לבית ספר מעורב ולתנועת נוער מעורבת - אחד הנימוקים שלי לעזיבת היישוב היה החינוך הנפרד - אבל יש לי אלוהים בכל מה שמדובר לאנשים עם אלוהים. בשם הפלורליזם היו מנהלי בתי הספר עומדים על האף כדי להתחשב באילוצי דת של מוסלמים. אם ילד חרדי אחד לא יכול לשחק גומי עם ילדים חילונים, הפלורליזם שלהם שווה לצל של קליפת שום. והמחיר של 45 דקות הפרדה בין המינים שווה את התועלת של מפגש בין השבטים, אחרת הם לעולם לא ייפגשו. בתרשים השיחה של הדיון הזה עונים כעת באי־כוח הפלורליזם: "אתם מבקשים מאיתנו להתחשב, אבל רק אנחנו מתחשבים. הדתי אף פעם לא מתחשב בחילוני". זה לא נכון. הרחוב הוא שלכם ואנחנו מתהלכים בו כאורחים. מסעדות מגישות חמץ בפסח. חנויות שמוכרות בשר חזיר מפרסמות בראש חוצות. מרכזי קניות פועלים בשבת. 

במילה החדשה "הדתה" אפשר לראות הלחם של הדחה והסתה, ואפשר לראות פחד. בהגמוניה החילונית של לפני דור לא פחדו. המחזמר "איש חסיד היה", שמבוסס על שירים וסיפורים חסידיים, הוצג 600 פעם מול אולמות מלאים. זה היה בשנות ה־70. אם היינו עוקבים אחרי המלצותיהם של חילונים בכירים כמו ביאליק ואחד העם, שביקשו אוצר רוח לכל ילד, בתי הספר של היום היו קורסים מעומס לימודי יהדות, גם הדתיים. צריך להבדיל בין ידע וביעור הבערות, משימה שבנט מתמודד איתה יפה בתוכנית הלימודים במורשת, לבין מעשים. לקחת ילדים חילונים לקבר רחל או להכריח אותם להתפלל, לא ראוי. לספר להם על קיומה של תפילת הדרך כחלק מעשרות אלפי מערכי שיעור שיעברו במהלך חייהם, ראוי מאוד. 

 

מלחמה מיותרת

כשאתם צועקים הדתה על כל דבר, אתם לא חילונים אלא חלולים. תשמרו את זה למקרה אמת. נער עברי שמסיים את חוק לימודיו כשהוא יודע בעל פה סרטים של פליני אבל לא יודע לענות למי היו יותר ילדים - לשרה, לרבקה, לרחל או ללאה - הוא כישלון חינוכי. כשאתה לא בן בית בתרבות שלך, מה שחיים גורי כינה "הנתק האסוציאטיבי", אתה לא יכול להבין שירה עברית ולא יכול להבין שלטי רחובות ולא יודע להסביר למה המנורה היא סמל מדינת ישראל. 

וצריך להבדיל גם בין ניסיונות כפייה לבין מחירים זעומים שהשבטים נדרשים לשלם כדי ליצור פה את הפסיפס שעליו דיברה מרים פרץ. אז יהיו יחידות בצבא שבהן בנות יעשו מד"ס במכנסיים ארוכים. אתם לא יכולים לדרוש מחרדי להתגייס למען השותפות, לא לעשות שום צעד על הגשר ולחכות שהחרדי יגיע אליכם. הוא לא יגיע או שהגשר יקרוס.

 

איור: בת אל בן חורין

 

כאן חייבים להוסיף שהצעדים שהדתיים עושים, מטעמים שונים, הם חתיכת קפיצות. הקרקע נעה כאילו מדובר בשטיח עשוי נמלים. שינויים מתרחשים מלמטה. נשים דתיות בוחרות מתי ללדת את הילד הראשון. בלי רב. לא נדיר לפגוש זוגות דתיים שמקפידים על לפחות ת"ר מתוך תרי"ג מצוות שדוחים את הילד הראשון בכמה שנים. דתיות מתגייסות לצבא והולכות לקצונה, ויוצאות יותר דתיות ממה שנכנסו. יש תנועה של אשכנזים שהתחילו לאכול קטניות בפסח, מבחינים בין גופי תורה לתוספות מאוחרות. 

אפשר לשבת בטריבונה הנגדית עם "צוק צוק צוק, הם לא מרשים לנשים לשיר". ואפשר להצטרף למקהלת ההמון של קולולם בעיצומם של ימי ספירת העומר שבהם לא נהוג לשמוע מוזיקה, ולראות ששמונה מכל עשרה הם דתיים, עם שירת נשים, ועם העומר, והכל. 

ארגון "חותם" החרד"לי העלה השבוע פוסט נגד רשת "פסטה בסטה" ש"בגדה בקהל שומרי הכשרות", בכך שהחליפה את השגחת הרבנות בהשגחה אלטרנטיבית של ארגון רבני צהר. גול עצמי. הפוסט זכה ל־6,000 תגובות. כולם בעד הפסטה. רוב המגיבים הצהירו שהם שומרי כשרות שילכו לאכול שם. שלישי בערב, בסניף שלהם בפתח תקווה, לא היה כיסא פנוי. סעודת הפגנה שאיש לא ארגן. חלק גדול מהסועדים היו דתיים בגוון חרד"ל. 

הדתיים בתנועה. מפעילים מסננת של טפל ועיקר. חושבים עצמאית יותר מגדודים רבים של פלורליסטים שמדקלמים את מה ש"הארץ" אמר. בוררים את האמת בעיניים מכווצות כמו שהסבתות בוררות אורז. האם אפשר להגיד את זה על מפעילי הצופרים שצועקים "הדתה"? על מנהלי בתי הספר שלא מוכנים לדור בבית אחד עם חתולה כושית, תרנגולת שמנה או ילדה דוסית? מלחמת הגומי היתה מיותרת. 

 

הערות יומיום

1. זוכרים את "לא נוותר על חשמל חינם" של ועד עובדי חברת החשמל? אז ג'ינג'י בן 30 מניו יורק נתן לנו חשמל חינם, ועכשיו הציב מונה. אני מדברת על מדיניות החסימות המוזרה של פייסבוק. צוקרברג חוסם בסיטונות חשבונות של אנשי ימין ומתעלם מהפרות של המדיניות כשמדובר באנשי שמאל. אנחנו מגיבים כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע או כמו קצין משטרה שלוקחים לו את הפקידות. זה מרגיז אבל מותר לו. כן, זו הרשת של אבא שלו. צוקרברג נתן וצוקרברג לקח, יהי שם צוקרברג מבורך. 

2. בעוד כחצי שנה יתקיימו בחירות מקומיות ברוב הרשויות בארץ. אני מקווה שעברנו את הימים שבהם פוליטיקה מקומית גוררת בוז וראשות עיר היא תחנה אחת לפני מאסר. אנחנו צריכים אנשים טובים ונשים טובות. רוצו. 

3. השתהיתי מול הידיעה שבישרה על שמות ספינות חיל הים החדשות, שנבנות בימים אלו בגרמניה. השמות הם: מגן, עוז, עצמאות וניצחון. כמה מילים גסות בשורה אחת. העידן האחרון חינך אותנו לחשוב שספינות טילים חייבות להיקרא שלום וצדק חברתי. כמה מוזר. "ניצחון". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו