פסקת ההתגברות תציל את בית המשפט

נהוג במקומותינו לתת סימנים בבעלי דעה. מבקרי הרשות השופטת הנוכחית מתוארים לא פעם כנציגי כוחות האופל, כעמיתים לפוליטיקאים שסרחו, ואפילו כקנאים בערים שדעתם רופסת. המקורות הפסיכולוגיים לתופעת "הלנו אתה, אם לצרינו" ידועים ומאפיינים לא רק את האספסוף, אלא גם את העילית האינטלקטואלית. הלוואי שנלמד להתייחס לגופן של עובדות וטיעונים, ולא לגופם של אנשים ולהשתייכותם "המחנאית" האמיתית או המדומה. 

זה שנים רבות אני משתייך למבקרי הרשות השופטת ולמערכת הייעוץ המשפטי. ואולם, ברצוני להביע את הערצתי לאלה שכוננו את מערכת המשפט הישראלית, ולאלה המנסים לאושש אותה ולשפרה בעצם הימים הללו.  

כבר בשנים הראשונות למדינה, שהיו קשות מבחינות רבות, היינו עדים לסדרה מרשימה של פסיקות שבהן הקפיד בית המשפט על זכויות האדם. בבג"ץ אל כרבוטלי ציווה ביהמ"ש העליון על שחרורו של חג' אחמד אבו לבן, שנעצר על פי תקנות ההגנה בספטמבר 1948, משום שלא נשמרו זכויותיו. בבג"ץ בז'רנו מ־1949 קבע ביהמ"ש את הזכות לחופש העיסוק אפילו של "מאכערים" דוגמת העותר. בבג"ץ שייב מ־1950 נאסר על השלטונות למנוע את העסקתו כמורה של ד"ר ישראל שייב (אלדד) בשל חברותו בעבר בלח"י. בבג"ץ קול העם מ־1953 מנע ביהמ"ש את סגירת העיתון הקומוניסטי "קול העם" בשל קדושת חופש הביטוי. 

במקרים אלה ואחרים מצאה עצמה הרשות המבצעת בצד המפסיד, אף על פי שנשענה על סמכויות שניתנו לה בנורמות מפורשות. אין אפוא מקום לטענה שביהמ"ש נטה לגישה פורמליסטית "עקרה וצרה", כפי שטוענים לפעמים אלו ששינו בעשרות השנים האחרונות את פניו. עם זאת, ברור שבית המשפט נמנע אז מלהעמיד את עצמו באורח שנוי במחלוקת כמפקח וכממונה על שיקול הדעת של הכנסת והממשלה.

תקצר היריעה מלסקור את התפתחות האקטיביזם השיפוטי. אסתפק בציון אבן דרך אחת בהיסטוריה של התערבות בג"ץ בשיקולי הרשות המבצעת. ב־1986 עתר עורך הדין רב־סרן (מיל') יהודה רסלר נגד ההסדר לדחות את שירותם הצבאי הסדיר של תלמידי ישיבות. בהחלטתו, הרחיב ביהמ"ש את "זכות העמידה". למעשה נקבע שזכות העתירה בבג"ץ ניתנת גם למי שאינו נפגע כלל, והיום מוכר כ"עותר הציבורי". באותו פסק דין הניח השופט אהרן ברק (בדעת מיעוט) את התשתית ליומרה שתוארה לימים במילים "הכל שפיט". האסכולה האקטיביסטית הביאה לביקורות הולכות וגוברות כנגד בית המשפט. מעניין שרסלר עצמו, שהניח את יסודות המהפך בעניין זכות העמידה, קבל על התוצאה. בראיון שנתן יותר מ־20 שנים אחרי פסק הדין אמר: "נמאס מכל האגודות שחושבות שהן מנהלות את המדינה ומגישות בג"צים בכל שני וחמישי".

לאסוננו התרחבה הביקורת על הרשות השופטת עד מאוד. בית המשפט - שזכה לשיעורי תמיכה של יותר מ־80 אחוזים בסקרי דעת הקהל לפני שני עשורים בלבד - זוכה כיום לתמיכת מחצית מאזרחי ישראל ופחות מזה. אמצעי התקשורת מרבים לאחרונה בתיאורי התנהגות מפוקפקת - ואפילו בלתי חוקית - של שופטים. מנגד, אנו עדים לרדיפתם של מבקרי המערכת. אחד הסמלים למאבק נגד הביקורת הוא התנגדות ראשי המערכת לקיום סקר המשובים של עורכי הדין על השופטים, או התחמקות מביקורת חיצונית חופשית על הפרקליטות. מניסיון אישי, אני יכול להעיד שאפילו שופטים המזדהים עם חלקים מהביקורת מביעים את דעתם במחשכים ובעילום שם. קל וחומר מרבית עורכי הדין שעשייתם תלויה באלה שאסור לבקרם. 

מי ייתן שתחת מאבקי עוצמה וכבוד, מהסוג שהפגינו כמעט כל נשיאי בית המשפט בעשרות השנים האחרונות, נזכה לשיתוף פעולה בין מבקרים למבוקרים, שיחזיר את בית המשפט לימי תפארתו.  

פרופסור אברהם דיסקין הוא ראש בית הספר למינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו