בימים האחרונים נודע שאתר "מידה", המביא כתבות, תחקירים ומידע ברוח ציונית ושמרנית, עלול להיסגר בקרוב עקב הפסקת הסיוע שקיבל עד כה מקרן "תקווה". האתר, שייסד רן ברץ, הוא מהמעטים בזירה התקשורתית הישראלית המביאים נקודת מבט רחבה ועקבית, המבטאת את השקפות אותם כ־70% מהישראלים שאינם מזדהים עם תפיסות השמאל.
לצד עיסוק בשאלות פוליטיות ואירועים חדשותיים, "מידה" מתמודד עם סוגיות עומק של התרבות והחברה, באופן החושף את הדרכים העקיפות שבהן משווקת לישראלים אידיאולוגיה שמאלית בכסות של "שלטון החוק", "מהפכה חוקתית", "עקרון השוויון" ותגיות מופרכות נוספות. היבט אחרון זה, של הסרת המסיכות שמאחוריהן מסתתר השיח הציבורי, כמעט לא קיים בזירה התקשורתית אצלנו, כך שסגירת "מידה" תהווה מכה למאבק בשיח השקרי.
יש לקוות ש"מידה" יצליח במאמציו למצוא משאבים חלופיים שיאפשרו את המשך קיומו. אך המשבר שאליו נקלע אתר זה הוא הדגמה כואבת לתופעה רחבה בהרבה: דלות המשאבים העומדים לרשות המחזיקים בהשקפות ציוניות במסגרת המאבק התרבותי־רעיוני בישראל.
לכאורה, המצב אמור להיות הפוך, שכן הימין הפוליטי נמצא בשלטון שנים רבות, וכן קיימות ההסתדרות הציונית וקק"ל שאמורות לשמור ולהפיץ את המורשת הציונית, ורוב הציבור שותף להשקפה זו. אך בפועל אנו עדים לדיון ציבורי, שבסוגיות כמו עתיד המסתננים או תפקיד ביהמ"ש העליון בדמוקרטיה מנוהל במושגים שבמקרה הטוב אין להם קשר לציונות, ובמקרה הרע מתנגדים לה במפורש.
מערכת אדירה של ארגונים, מכונים ואתרי שמאל מייצרת מחקרים, מאמרים ועתירות משפטיות המבוססים על השקפת "מדינת כל אזרחיה", ובכך מקבעת דיון ציבורי המנוגד להשקפת העולם הציונית. כל זה נכון אפילו כשעוסקים בהשקפה ציונית מתונה, ונכון שבעתיים ביחס למחנה הלאומי־שמרני, שהשקפותיו בנושאים כמו פיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון או שבירת מונופולים ממשלתיים, כמעט אין להן משקל.
אין הכוונה לאמירות של נבחרים בכנסת או באירוע ציבורי - אלה נשמעות, אך הן המיית לב, ללא ביטוי בבסיס המחקרי, הרעיוני והעיוני שמזין דיון ציבורי משמעותי. בלי בסיס כזה, אין רשויות המדינה מסוגלות לנמק לעצמן את הייעוד הציוני של קק"ל, ואין נציגי הממשלה בדיון משפטי מסוגלים להביא הצדקה למדיניות הגירה שאינה פתוחה בפני כל.
רבים נוהגים להאשים את "הקרן לישראל החדשה" וארגונים דומים הפועלים זה עשורים להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. אין צורך לפרט את הנזק שגרמה וגורמת פעילותם למדינה ולציונות, אך ארגונים ורעיונות כאלה התקיימו תמיד בקרבנו, והתגברנו עליהם.
לאמיתו של דבר, האשמה העיקרית למצב זה מוטלת לפתח הצד השני - חוסר הנכונות או היכולת של תומכי השקפת העולם הציונית, ועוד יותר של זו הלאומית־שמרנית, להעמיד לאורך זמן משאבים משמעותיים, הנדרשים להקמת רשת תמיכה רחבה לפעילות רעיונית ותרבותית ראויה.
כנגד הקרן החדשה ודומיה לא מספיקה תמיכה לפעילות במאבק ציבורי מסוים או במערכת בחירות, אלא דרושה עבודת תשתית שתיתן פרייה לאורך זמן ואפילו לדורות - קרן עץ החרוב, שתיתן פרייה לאורך זמן. כתשובת האיש לחוני המעגל ששאל, למה לשתול חרוב שייתן פרי רק בעוד שנים: "אני מצאתי את העולם בחרובים; כשם שנטעו אבותיי לי, כך אטע אני לבניי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
