פעמיים סוכר

הבת שלי מגיבה לצד האחורי של הסמארטפון כמו גרעיני תירס לקרני מיקרוגל. מייד כשמגן פלסטיק מונף מולה, כמו יד שטוחה של תמרור עצור, היא מזדקפת במקצוענות ומצטלמת בפוזות שאולות שהיא לא מבינה את המשמעות שלהן, עושה את מה שהיפות עושות בפרסומות: מטה את הראש, מקמרת גב תחתון, מניעה כתף אחת קדימה. 

אני מצלמת, מתבוננת בה דרך מלבן הזכוכית. בת 7. יש לה חיוך שיגרום לכל אדם לקום מהמקום. היא מקרצפת את המעיים שלי בפחד. אני אוהבת אותה כל כך. מנשקת אותה על האוזן ואומרת את פלאיה. העיניים שלי נישאות אליה תמיד כאילו הייתי נמוכה ממנה. אני מודה לה שבחרה בי כאמא, ולא באמא של הדר, למשל, שאופה טוב ממני. אי אפשר לאהוב מישהו בלי שהלב יהיה עטוף בפחד.

איך אוהבים מדינה? אוהבים אותה בפחד. הנהדרוּת שלה צריכה להדאיג אותנו. שלא תיחלש, שלא תינזק, יש עוד לאן לעלות. ישראל כל כך נהדרת, והסולם רעוע. אשרי אדם מפחד על מדינתו. אבל יש להבדיל בין פחד מתוך אהבה לבין סלידה וניכור. המקוננים הסוטרים על לחייהם על "מה שקרה לנו" ו"מה שנהיה מאיתנו" מגיעים לשיא בימים אלו של בין הצופרים וערב שמחת העצמאות. פרופ' רחל אליאור קראה שלא לחגוג את יום העצמאות, לא להניף דגלים, ודבריה הדהדו במחוז תל אביב מבר לבר. הזעקה היא שאנחנו בתחתית התהום ויש לקרוע קריעה בבגד. 

אליאור לא רק שלא תחגוג ביום העצמאות השבעים של מדינת ישראל, אלא גם תתאבל, תיכלם ותתבייש במדינה לאור "מצב של סכנה שאינו מתיר רגשות שמחה וגאווה". מציאות חיינו לדעתה כוללת את ביטול הדיון הדמוקרטי, אלימות גורפת, כליאת אנשים רק בשל צבע עורם(!), חקיקה לא חוקית(?), "מרמה שהפכה ללשון היום־יום", היעדר מוחלט של מוסר, הפיכת צדק לעוול ועוד ועוד קולות מלחיצים של מסמרים בארון הקבורה של ישראל. 

מהאדמה שאני דורכת עליה, ישובה בתוך עמי (למרות שזה משהו שגם אליאור חושבת), נראה שרובנו גאים בדגל הכחול־לבן. למרות המבוכות הפוליטיות נשב לראות את טקס המשואות הנפלא, ונתפעל מהדגלנים ונתרגש מהזיקוקין ונמחא כפיים, ונאהב את המדינה הזאת, נאהב עד שקליפות של פחד ינשרו לנו מהריסים.

 

מזונם של המקוננים

דפדוף עם פיצוחים בעיתוני השבת שעברה צמרר את גבי ולא מעונג. איזה פער ביני לבינם, כאילו מדינות סמוכות. בעמוד הסאטירי "ועדת המדרוג" ב"הארץ" כתבו "טבח פסח תשע"ח" עם תמונת הצועדים בעזה, ומתחת: "מי שגאה להיות ישראלי שירים יד. מי שמתבייש שירים שתי ידיים ויחטוף כדור בראש". רענן שקד סיפר בטורו ב"ידיעות אחרונות" שכששואלים אותו בחו"ל מאיפה הוא, הוא עונה "אני מכל מקום! אני איש העולם!" או מסתפק ב"אני מתל אביב". ומבקר האוכל שגיא כהן פתח ביקורת על אודות מסעדה שמפיותיה היו מוכתמות באלו המילים: "ככל שישראל נהפכת למדינת עולם שלישי, גם המסעדות שלה מיישרות קו".

חוץ מהיותו מבקר מסעדות, כהן הוא גם דוקטור בהיסטוריה של המדע וכתב ספר על הבושמנים. הוא יודע איך נראות מדינות עולם שלישי. האם ביושבו בתל אביב היפה, שאליה הגיעו השבוע זמרי האירוויזיון מכל העולם, הוא מאמין למה שכתב? באתר "שיחה מקומית" כתב מקונן חביב אחר: "צריך לקבל את זה שזה נגמר... חופש הדיבור יוגבל, חופש ההתארגנות יצומצם, אפילו בני המשפחה שלנו יסתכלו עלינו במבט מנוכר, מפוחד, שונא".

זהו, זה המצב. שמאל מדיני אין. שמאל כלכלי יש מעט. שמאל תרבותי זה האקזיט. אופוזיציה לנצח, כמו סוכה לנצח, שאפשר לקפל ולהעביר מנושא לנושא, להתנגד לכל דבר, להתנשא, להשוות את ישראל למקום אחר, עם כללים אחרים, אירופה או ארץ ישראל של פעם, לשרטט בועה, למחות רנדומלית נגד הסדר הקיים.

הימים האלה מחזירים אותנו לקופסת השימורים שעליה נשען ראש הממשלה. כן, יש פה חמוצים. מפונקים עם פוזה של עליונות מוסרית. לא ישימו דגל ויעכירו את הרחוב השמח. גם לא נאה בעיניהם שחיילינו, המחרפים נפשם עבור מסעדות תל־אביביות עם מפיות מוכתמות, דיברו שלא בנימוס על האויב. ייתכן שמה שזעזע אותם בסרטון הן לא צהלות השמחה אלא העובדה שאנחנו בכלל מנצחים? 

בשמאל התרבותי חושבים שכל גבול בין בני האדם הוא המצאה של בבונים: אין הבדל בין גבר לאישה, בין מכה למוכה, וכל סממן של זהות הוא פשע. דת, לאום, דגל, מגדר. גם המשפחה היא בושה, כי לא יפה להעדיף את הילדים שלך על פני ילדים של אחרים. ממשיכים עם הקו הזה של ביטול הזהויות ומגיעים למסקנה שאין למדינה זכות להפלות לטובה את אזרחיה על פני כל אדם אחר, לא משנה אם הוא מסתנן מאפריקה או פלשתיני שמנסה לפגע.

מישהי בשם גלי בן חורין הציעה בפייסבוק שהאבולוציה תלך את כל הדרך בחזרה לאמבות וכך תינצל האנושות. לאמבות אין דת, לאום, משפחה, ואין סיבה לריב עם אמבות אחרות. 

 

פרספקטיבה של נצח

תשמעו, יש מספיק חלקים בפאזל הישראלי שהיו להם סיבות חתומות לחמיצות, מרירות או מליחות. עולי צפון אפריקה שנשלחו למדבר. התימנים שילדיהם החיים הומתו ברשומות. משפחות האצ"ל והלח"י שהודרו ממקומות עבודה וקופות חולים. משפחות שכולות. ניצולי שואה. וראו: לא חומץ, לא מרור ולא מלח. רוב הישראלים חולי סוכרת וחולים על המדינה. 

אני מצטטת מתוך דברים שענה ידידי ד"ר שמואל פאוסט לאליאור, על קבוצות שחיו שנים במדינה שבה הרגישו רדופים: בוגרי בית"ר, מצביעי חרות, ליברלים, דתיים, אנשי ישראל השנייה. המוסדות התנכרו להם; שירת האינטרנציונל זעזעה אותם; הטקסים האולטרה־

חילוניים והסוציאליסטיים היו זרים להם; הם ראו בעיניהם גזל ושוד קופה ופרוטקציות ושמירת מקומות עבודה לאנשי שלומם בלבד; הם הבינו שהם טובים רק כבשר תותחים להתיישבות ולשירות כלוחמים תחת קצינים קיבוצניקים; המדינה לא היתה ממש שלהם. ולמרות כל זאת הם שמחו במדינה. 

גם אנשי ימין שהרגישו שהמדינה בגדה בהם, אם בהסכמי אוסלו האסוניים ואם בהתנתקות, לא מאסו בדגל הכחול־לבן. בקבוצת הווטסאפ של נווה דקלים העלו קישור לאתר של אוניברסיטת חמאס, שמונה דקות של שידור חי מהבניין שהיה פעם המועצה האזורית חוף עזה. מאות בני נוער מגוש קטיף, היום בני 40-30, צפו בלופ דומע בסרטון, מכירים כל פינה. המדינה ביזתה אותם, השפילה את ההורים שלהם, עקרה את הלב שלהם, מחקה יישובים שהקימו בדם, למען מה, למען הפיכת מחלקת התברואה של המועצה למפקדת חמאס. והם אומרים הלל ביום העצמאות, והולכים בחולצה לבנה, ושרשרת של דגלי ישראל מקשטת את הבתים שלהם. הפרספקטיבה שלהם היא של נצח. גם בשבילי פעמיים סוכר. תודה. √

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו