נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית תחיה

75 שנים חלפו מאז הימים הנוראים של מרד גטו ורשה, פצע שאסור לו להגליד. 

בתולדותיו של העם היהודי, העמוסים במלחמות ובמעשי גבורה, אפשר למנות מעשי מרד שזעזעו אימפריות עצומות, כפי שמציינים חוקרים של התקופות הקדומות, דוגמת ההיסטוריון הגרמני תיאודור מומסן. עם זאת, המרד בגטו ורשה התייחד במובן אחד לפחות: הוא פרץ במהלכה של המלחמה. 

מה מיוחד במרד זעיר שארך כחודש ימים? יש הסוברים כי גבורה שכזו, להילחם מול המכונה הנאצית, הוא מעשה חסר תכלית. ויש הסוברים כי ללכת אל המוות עטוף טלית ותפילין מול רובהו של האשמדאי, נחשב לגבורה רבתי. כך או כך, יחסי הכוחות היו לרעת המורדים; על כך אין מחלוקת. מה העיב על המאבק ועל הניסיונות לאחד את הפלגים השונים? בסיס אידיאולוגי עיקש של אנשי השומר הצעיר ותנועות ציוניות אחרות מול אנשי בית"ר. 

חייקה גרוסמן, אז בת 22 וחברת השומר הצעיר, נפגשה עם מרדכי אנילביץ'. נסערת מהמתרחש בווילנה ועוד ערים, שאלה אותו מה עליהם לעשות על מנת להזיז עניינים. אחרי סיור בגטו, הם נפגשים בביתו של קירשנבוים, איש הציונים הכלליים, שאמור לתאם בין המפלגות הציוניות. 

כשהגשם והקור נשארים מחוץ לחדר המפגש, קשה לגרוסמן לספר על ההחלטה לפתוח במרד מזוין בווילנה. על מרד דומה בוורשה טרם חשבו באותה פגישה, במיוחד לא אנשי "הבונד", שנציגם התנבא כי לא יארע דבר בוורשה. נציגי ארגון אחד לא היו שותפים למפגש כמו במפגשים רבים אחרים, נציגי הרביזיוניסטים.

הזמן חולף. המנהיגות היהודית נטשה את ורשה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה נותרה ללא הנהגה תחת הכיבוש הגרמני. גירוש היהודים מהגטו החל בקיץ 1942 ללא התנגדות. עד שבאו מרדכי אנילביץ' מהשומר הצעיר ופאבל פרנקל, חבר תנועת בית"ר, שניהם בני 23. למרות העיכובים והמחלוקות האידיאולוגיות, פרץ המרד ביום שבו גרמנים מצוידים בנשק כולל משוריינים ותותחים נכנסו לגטו. קולו של פרנקל הרעים: "חברים! אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נידונו לאבדון. אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות". אכן, הם נידונו למיתה, אך רוחם לא נפלה. במאבק ההרואי הזה, חסר הסיכוי לכאורה, נשאה רוחם של הלוחמים את הדגלים. 

כן, "חתיכת בד", שהונפה פעם אחר פעם מול החיילים הגרמנים בכיכר מוראנובסקי, היא שגרמה לזעזוע בקרב הגרמנים הנדהמים. המפקד הגרמני יורגן שטרופ תיעד את המתרחש: "לדגלים היו חשיבות פוליטית ומורלית רבה. הם הזכירו למאות אלפים את פולין וריגשו אותם, הם איחדו את אוכלוסיית הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי בשטחים בפולין שהנאצים לא סיפחו לגרמניה) ובעיקר את היהודים והפולנים. דגלים וצבעי הלאום הם אמצעי לחימה בדיוק כמו יריות מנשק אוטומטי... כולנו ידענו זאת - הימלר, קרוגר והאן. הימלר צרח בטלפון: 'שטרופ, אתה חייב להוריד את שני הדגלים האלו, בכל מחיר!'" (מובא בספרו של משה ארנס "דגלים מעל הגטו"). 

מהגטו ההוא שרדו אך בודדים. חילוקי הדעות נמשכו גם עם שוך האש שאכלה שישה מיליונים מבני עמנו. שני ארגונים שותפים היו למרד, אי"ל - ארגון יהודי לוחם, ואצ"י - ארגון צבאי יהודי. על חלקו של הראשון במרד שמענו ללא הפסק, אך על חלקו של הארגון האחר מעטים שמעו. 

רבים התחנכו על ברכיה של תודעת הגבורה, גם כשהסיכוי לניצחון אפסי. מה שהבינו מצביאים כמו בר כוכבא ומדינאים כמו רבי עקיבא, הבינו בחורים בני 23: הם הסתכלו על המאורעות "חסרי הסיכוי" בפרספקטיבה אלמותית של ההיסטוריה היהודית. קריאות ההשכמה של ז'בוטינסקי בטרם פורענות נפלו על אוזניים אטומות. ולא רק מפני שבאותו חדר מפגשים, כשוורשה כבר נכבשה, לא שהו תלמידיו של ז'בוטינסקי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו