הדחתו של מזכיר המדינה, רקס טילרסון, ומינויו של ראש ה־CIA מייק פומפאו למחליפו, היא הזדמנות מצוינת עבור ממשל טראמפ לבחון את דרכו ומדיניותו במזרח התיכון, ואולי אף לחשב מחדש את מסלולו בדרך להשגת יעדיה של ארה"ב באזור.
בראשם: שיקום מעמדה ותדמיתה כמעצמה מובילה ומשפיעה, כמו גם השבת האמון בה מצד בעלות בריתה. חשוב להזכיר שבחירת טראמפ לנשיא לפני פחות משנתיים התקבלה בהתלהבות רבתי בקרב ידידיה של וושינגטון ברחבי המזרח התיכון. הללו קיוו שתחת טראמפ תשוב ארה"ב לעצמה לאחר שמונה שנים, שבמהלכן זכו מממשל אובאמה לכתף קרה או להפניית הגב.
הציפיות מטראמפ התמלאו במידה לא מעטה. הרוח החדשה שנשבה מהבית הלבן מצאה ביטויה בהצהרות תקיפות, אך בעיקר בשורת פעולות שכמותן לא העז הממשל הקודם להעלות על דעתו. כך ההתקפה הצבאית על המשטר הסורי לאחר ששב והשתמש בנשק כימי נגד בני עמו; כך שינוי הקו מול איראן עד כדי איום שארה"ב תפרוש מהסכם הגרעין עם טהרן; ולבסוף, בהכרה בירושלים כבירת ישראל. צעד זה לימד שטראמפ אינו מקדש מסורות עבר והוא נכון לחשוב ולפעול מחוץ לקופסה.
אבל הצהרותיו התקיפות של הנשיא ואותם מהלכים נקודתיים, חשובים ככל שיהיו, לא תורגמו למדיניות אזורית כוללת וממילא לתוכנית פעולה שיטתית, שאינה מסתפקת בתגובה נקודתית לאירוע כזה או אחר, אלא פועלת בשיטתיות ליצור מציאות אסטרטגית נוחה יותר לוושינגטון ולבעלי בריתה. ארה"ב המשיכה אפוא גם תחת טראמפ לשבת בחיבוק ידיים, שעה שאיראן הלכה וביססה לעצמה אחיזה בחלקים נרחבים של האזור.
במקביל הוסיפו האמריקנים להעניק יד חופשית לרוסיה, במיוחד בסוריה, תוך תקווה שמוסקבה תעמוד במילתה ותכבד אותן הבנות מעורפלות שהושגו עימה בנוגע לשמירת האינטרסים האמריקניים, אך גם האינטרסים הישראליים ואף הירדניים.
איש אינו מצפה מהאמריקנים לשלוח את כוחותיהם ללחום בסוריה או לנסות להביא את המלחמה בה לסיומה. אבל אם ארה"ב רואה בעצמה מעצמה מובילה באזור, עליה למנוע מאיראן לנצל את האירועים בסוריה כדי לבסס לעצמה בסוריה ובעיראק נוכחות שתאיים מאוחר יותר על ישראל, על ירדן וגם על ערב הסעודית.
הנה אפוא מהלך שהאמריקנים היו יכולים לנקוט מול איראן. ידוע לכל כי אותם משלוחי נשק מאיראן לידי החיזבאללה שבהם ישראל מתאמצת כל כך לפגוע, כמו גם אותם כוחות צבא איראניים ומיליציות שיעיות ששולחת טהרן לאדמת סוריה - כל אלו עושים את דרכם דרך המרחב האווירי של עיראק, מדינה שבה מקיימת וושינגטון נוכחות צבאית ושבה פעלו ועדיין פועלים מטוסים אמריקניים כדי להציל את העיראקים מידי דאע"ש.
מה פשוט יותר מלסגור את המרחב האווירי העיראקי בפני טהרן בדרכה לחופי הים התיכון, ובכך לקצץ את כנפיה ולהעביר מסר - שאינו כרוך בעימות צבאי ישיר או במשלוח כוחות אל האזור - שארצות הברית לא תניח לאיראן להשתלט על המזרח התיכון.
עם זאת, צעד כזה יועיל רק אם יהיה נדבך במדיניות סדורה וכוללת יותר, המתורגמת לצעדים מוחשיים שיטתיים ומתמשכים בשטח. זאת, במטרה לתת מענה לחתרנות, שלא לומר לחדירה ולהיאחזות איראנית בכל רחבי המזרח התיכון, וכן לבלום את תוכנית הגרעין ואת מיזם הטילים של טהרן. אחרת, תוסיף ארה"ב להיות שחקן זוטר מקרטע, ובעיקר כזה הנגרר אחרי רוסיה ואיראן בעיצוב פניו של האזור.
את מחיר החולשה מול רוסיה עתידה וושינגטון לשלם באזורים אחרים ברחבי העולם; אך מה שחמור יותר, האמריקנים עלולים למצוא את עצמם מול איום איראני חמור, שאותו אפשר כיום לבלום במאמץ לא גדול.
פרופ' אייל זיסר הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת ת"א
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
