דיקטטורת הלייק

העידן הנוכחי מגדיר אותנו דרך ההתגוששות עם האחר • עמדות מורכבות נרמסות הצידה, ומה שקובע הוא חוק האגודל הדיכוטומי • וגם: איך עץ ינבוט השדה חסך לי פסיכולוג וציפרלקס

ביולי 1209 הטילו הצלבנים שהשתתפו במסע הצלב האלביגנזי מצור על העיר בזייה בדרום צרפת ותבעו שאנשי העיר יסגירו לידיהם את כל הקתרים שבעיר. הקתרים השתייכו לכת דתית נוצרית שלא קיבלה את מרות הכנסייה הקתולית, ואנשי בזייה סירבו להסגיר את שכניהם ובמקום זה התבצרו. הצלבנים המתינו בסבלנות עד שאזלה האספקה לאנשי העיר. רגע לפני שפרצו את החומות, עלתה בעיה מוסרית. בעיר היו כ־500 קתרים, עוד כמה מאות יהודים ואלפי נוצרים קתולים נאמנים לכס הקדוש. כששאלו הצלבנים את נציג האפיפיור, ארנו אמורי, כיצד יוכלו להבדיל בין הקתרים ובין יתר תושבי העיר, השיב אמורי: הרגו את כולם, האל כבר יידע להבדיל. 

חשבתי על אמירתו של אמורי לאור הדיונים הרבים בעקבות הטור משבוע שעבר על סרטו של דוד דרעי, "סאלח, פה זה ארץ ישראל". רבים וטובים ענו לי מתוקף שיוכם לאיזו קבוצה מדומיינת, ועוד לפני שהספקתי לפצות פה כבר ידעו הכל על עמדותיי, עקרונותיי, מי אני, מה אני, ולמה צריך להעיף אותי ודי. 

כל דת מתחילה יודעת שכשזה נוגע לשליטה ביצרים, האנושות די חלשה. עשור וקצת של רשת חברתית, ונדמה שכולנו כבר משמשים צופים בקרבות הגלדיאטורים הנזרקים מולנו. מתגוששים בזירת הדעות בעוד אנו מניפים אגודלים לכל עבר כאילו מדובר רק בייצוגים של מציאות, כאילו אין מדובר בבני אדם, כאילו השמות האלו הם רק אימוג'ים שדמם הצהוב מוקז. 

אין רע מזה לעידן הזהויות המגדירות אותנו דרך ההתגוששות עם האחר. זהויות המתחילות בשאלה למה מי אתה שתדבר? ובשם מי אתה מדבר? כאילו כל העמדה שלך נקבעת על פי אי אלו חוקי גנטיקת תודעה קדמונית המקבעת את עמדותיך מאז עידן המפץ הגדול. האם אתה מדבר כמזרחי? כפמיניסטית? הכל נמדד לפי תפיסה אבסולוטית של כן או לא, הלנו אתה אם לצרינו. ומה שחשוב אינו ההיגיון, אלא תודעת אי הצדק הרגשי, כאילו מישהו התגנב בלילה ובניתוח מעקפים הפך את הצינורות והותיר אותנו מאז ככאלו שמרגישים עם השכל וחושבים עם הלב. 

דיקטטורת אגודל הלייק השתלטה על התודעה. עמדות מורכבות וחלקיות נרמסות הצידה, שאלות של חוק - הצידה, מאות שנות דיונים על מוסר - לפח. הכל הולך ומתקבע אל חוק האגודל הדיכוטומי, זה המורה כלפי מעלה לחסד או מטה - למוות.

ואולי זה באמת לא משנה מה אתה רוצה להגיד ואם יש לך טיעון או סתם איזו קללה לפלוט לאוויר העולם. הדף סובל הכל והרשת סובלת אף יותר. אין זה חשוב אם אתה בעד הנגד או נגד הבעד. שכן בסופו של דבר מה מבקשת תשוקת העדר המצויה בנו? רק דם, עוד קצת דם, שנראה איך המדיום עושה לינץ' למסר, דם שיעיר את הנרדם מול המסך המהבהב, רגע לפני שזה יכבה ונתבונן בדמותנו התליינית וקהת החושים משתקפת במראה השחורה, וקובעת: "הרגו את כולם - האל כבר יידע להבדיל".

"מדובר בשטן שמתחפר עמוק בפנים, מתפרש לכל הכיוונים, הרחק לצדדים, ולפני שהבנת מה קורה, שנים של עבודה ירדו לטמיון". אם תהיתם במי מדובר, וכבר נדרכתם מהסכנה החדשה שנוחתת עלינו, תנו לי להרגיע אתכם - סביר להניח שלפחות פעם אחת בחיים דרכתם על השטן הזה בלי שתשימו לב. תכירו: ינבוט השדה (או סוּרי, תלוי את מי שואלים), עץ תת־קרקעי שרק צמרתו מבצבצת מעל הקרקע כשיח, הוא שונא צל, אוהב חום ים־תיכוני ואת שורשיו העקשניים הוא פורש לצדדים ומשתלט על כל המרחב. למרות שמייד עולה החשד שמדובר בצמח ישראלי כל כך, הינבוט מגיע אלינו דווקא מגבול איראן־הודו, ולמרות השטן שבו מתברר שהוא די טעים. 

תחילת האביב צובעת את הבין לבין של הערים בירוק עז ומרהיב בגווניו.

כמי שגדל בסביבה שבה טיול היה באמת אירוע שנתי, וטבע זה משהו שמטאטאים מהבית לפני פסח, לא הייתי מהחולמים אחר העשב. אך עשור של דרום אדום ופקוק, ונחישות המשפחות השועטות אל הבתרונות, הבריחו אותנו מביתנו. מאחר שאנו מאמינים שחוויה משפחתית משותפת טובה מכל חפץ שאפשר לקנות, נסענו צפונה לחגוג את יום הולדתה של סבתא ריטה בסיור ליקוטים. המקום שבו לומדים שהטבע הוא בעצם מין הכלאה בין פיצוצייה לבית מרקחת חינמית. 

כבר בתחילת המפגש אביבית ברקוביץ' מספרת על התהליך שעברה עד שהפכה ללוחשת לעלים: "אחרי תואר שני במערכות מידע, עבדתי בגוגל, אבל התחלתי לשמוע קולות בראשי שלחשו לי שזה לא המקום להיות בו". במקום לעשות כמו רוב האנשים ולהשתיק את הקולות ברחש מכונת האספרסו המשרדית, היא עזבה והפכה לגורו לענייני ליקוטים, קרי כל מה שהטבע מגדל בחינם וניתן לאכול, לבשל או לרקוח לתועלת האדם. כפי שגיליתי, אביבית עזבה את גוגל אבל קשה להוציא את גוגל מתוכה. אם ר' נחמן דיבר על שירת העשבים, אביבית היא זו שמתזמרת את העשבים לסימפוניה בצלחת וכתרופה לכל דבר מדיכאון ועד סוכרת. הידע שלה מתחיל בסיפורי סבתא וממשיך למאמרים אקדמיים על התכונות המבריאות של כל עלה ועלה.

כך גיליתי שהסרפדים אשר חששתי מצריבתם כל חיי, נקטפים בקלות (מלמטה) וניתנים לאכילה גם בלי שיצרבו את לשונך, שלעלי חרצית יש טעם של סלרי מעודן, והתחלתי לתהות אם זה חוקי לתת לילדות לכרסם עלי שקדייה בטעם ליקר אמרטו. עד סוף הסיור הילדות הסתכלו על השדות כאילו היו מרבדים של חטיפי אוממי ירוקים, ואני התענגתי על טחינה ירוקה נוגדת דיכאון מעלי חמציצים ושום.

סבתא ריטה מספרת לנו על "בארשי", השיח שגילה חוקר הצמחים הרצלום סוסנובסקי אי שם בהרי הקווקז. מדובר בצמח המתפשט לאורך נהרות וכמעט בלתי ניתן לעקירה, אך חמור מכך, זהו צמח רעיל שמגע עם ענפיו עשוי לעוור, להשאיר צלקות בעור ואף להרוג. ברפובליקות הבלטיות, אשר סובלות מהתפשטות הצמח, קוראים לו "הנקמה של סטלין". אני מתחיל לתהות שמא הינבוט הסורי הוא כינוי לפוטין או עוד אחת מתחבולות איש הקג"ב לשעבר להרעיל את כל מה שנקרה בדרכו.

יש לי חבר שמחזיק בבית אוסף דיסקים עצום כגיבוי ליום שבו האינטרנט יקרוס. אני מקווה שלא נגיע לסיטואציה שבה שוב נצטרך ללקט מן הטבע את מזוננו, אבל טוב לדעת שגם אם אצא החוצה, אמצא מספיק עלים ללקט לי ארוחת צהריים.

אבל אל תאמינו לי, צאו אל האביב השופע ותגלו שארץ ישראל לא רק יפה בירוק, היא גם די טעימה.

משפטים שאנשים אומרים

שיחת מתווכים, לוד 

א': השיא שלי היה 110 מטר בשבע שמונה מאות. בית יפה, לשימור.

ב': שישים מטר נמכרים בכמה, ארבע?

ג': וואי וואי, איזה מחירים. אצלי זה שניים וחצי־שלוש מיליון גג, אבל תל אביב? אין, כזו הזיה.

א': הזיה? לא! לא כצעקתה. 

ג': מה, אתה לא מרגיש את ההאטה? 

א': היתה ונגמרה. ברגע שאנשים קלטו שהמחירים לא הולכים לרדת, יאללה, לעסקאות לפני שהכל יעלה שוב.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו