1. פורים רק הופיע והופ, אנחנו אחריו בואכה חג החירות. בתרבויות רבות נתפסת התחפושת כהיבלעות בזהות שאולה. לאחר שנפשוט את התחפושת שוב לא נהיה מי שהיינו, אנחנו נולדים מחדש כמו הפרפר לאחר שלב הגולם. פעמים רבות אנחנו זקוקים לתחפושת כדי לצאת לחירות. לכבוד הזמן הזה, בין פורים לפסח, הנה משלוח מנות לקוראים, אחרי שבועות רבים של עיסוק בפוליטיקה המיוזעת.
מגילת אסתר שקראנו זה עתה היא ספר החילון הגדול. אלוהים לא מופיע בה. הקורא מתוודע לעיתוני התקופה; רק תיאור השתלשלות האירועים. במקרה יצא שהמלכה ושתי גורשה ובמקרה הגיעה אסתר לארמון המלך, רגע לפני שצורר היהודים עלה לגדולה, ודודה מרדכי, לגמרי במקרה, סיכל התארגנות לפוטש. מכל ספרי התנ"ך אפשר לקרוא במגילה ללא חשש "הדתה".
2. אבל חכמינו שבאסיפת הדורות החליטו ברגע מסוים להכניס את המגילה לתנ"ך, כלומר לקאנון הדתי. בכך הציעו קריאה אחרת של ההיסטוריה. כבר ספר היסוד של האומה - בראשית - מחנך לקריאה כפולה של ההיסטוריה: על פני השטח האירועים מתרחשים - למשל, יוסף חולם חלומות ואחיו פוחדים מכוחו המתעצם ומהעדפתו בידי אביהם, ומחליטים להיפטר ממנו. אבל דווקא המעשה שעשו - שבזמן אמת נראה כסוף הסיפור וכטרגדיה - הביא להגשמת החלומות.
לא רק חלומות העלם הצעיר, אלא חלום עמוק יותר - חלומו של אבי האומה, אברהם, בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע, כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם... וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה". המעבר ממשפחת אברהם לעם צריך לעבור דרך היבלעות באומה אחרת, לבישת התחפושת המצרית על אבותינו והיבלעות ברחם הלאומי של האימפריה העתיקה. עד לשלב שבו יידרשו העבדים להסיר את הלבוש הזר ולהבין שמה שחשבו שזו זהותם, אינה אלא מסכה שיש להוריד. מאותו רגע מתחיל תהליך הלידה שלהם, עד ליציאתם לחירות בדרך לארץ אבותם.
שלא כבמגילת אסתר, בספר בראשית הקריאה הכפולה גלויה. יוסף אומר לאחיו: "וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה - כִּי הָאֱלֹהִים". ובהמשך: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה - אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה". בקיצור, מה שאתם רואים, הוא לא תמיד מה שמתרחש בעומק המציאות.
לאחר שנפשוט את התחפושת שוב לא נהיה מי שהיינו. "המן ומרדכי", פול אלכסנדר לירוי, 1884
3. מגילת אסתר באה ברגע היסטורי שבו עמנו התמודד עם אירועי גלות וחורבן, ללא הדרכה נבואית וללא הכרה בזרם הפנימי הדוחף את העם במעלה הדורות רב החתחתים. מלך שיכור חובר לצורר גדול לשם פתרון סופי לשאלת היהודים. חכמינו, שחיו בתקופה דומה תחת האימפריה הרומית - ימים אדומים של פרעות ודמים - הציעו צופן קריאה במגילה, שעוזר לבחון את ההיסטוריה במבט אמוני של עם עתיק שראה הכל ושרד.
לקריאתם, אסתר היא ה־א' שב"סֵתֶר", האל הנמצא מאחורי המאורעות העולמיים ומוביל את עמו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, חורבן וגאולה. הוגים עברים בראשית המאה ה־20 נהגו לכתוב "היסתוריה", כלומר הסתר־יה, אלוהים באינקוגניטו.
כמו בפרשיות החקירה המקיפות אותנו, הוויכוח לא מסתכם בעובדות, אלא בפרשנות להן. חכמינו הציעו מפתח פרשני למגילה: בכל מקום שנכתב "המלך" בה"א הידיעה - אפשר לזהות בשכבת משמעות העומק את מלכו של עולם, האל המסתתר.
היהודים נמצאו במצב פוליטי עדין ושביר. באימפריה עלה לגדולה צורר גדול שאסור להסתבך איתו. ואכן: "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ". עבדי המלך הם הקרובים ביותר אליו, העילית הסוציו־אקונומית המובילה. אם המלך ציווה, נשתחווה לו. מה זה חשוב. לפי הקריאה שמציעים חכמינו, מדובר בעבדי מלך העולם, כלומר העילית הלמדנית והדתית של העם היהודי.
אבל אז קופץ האיפכא מסתברא: "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה". והאח"מים נחרדים: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, לְמָרְדֳּכָי, 'מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ?'" זה לא רק עלול לסכן את יחסינו עם הממשל (בשלב הזה עוד לא דמיינו שהתוצאה תהיה הכרזת מלחמה טוטאלית על היהודים), אלא זו עבירה על גזירתו של מלך העולם שהציב אדם כזה בראש האימפריה. צריך לכפוף את הראש בפניו; אסור למרוד באומות. אבל מרדכי מתעקש. אדם חכם היה, ובכל זאת (ושמא: בגלל זה) העדיף לסכן את עמו. מה ראה, שבני תקופתו לא ראו?
4. המחלוקת הזאת מבטאת שתי אסכולות שקיימות בנו מאז שהיינו לעם. כ־700 שנים מאוחר יותר, בזמן גזירות הדת של הרומאים בארץ ישראל במאה השנייה, נפגוש במחלוקת דומה, שהתלמוד מספר עליה: "כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: 'חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה - שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואיבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת? ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר מונח לך בחיקך!" רבי יוסי מטיח בפני ר' חנינא את תהייתם של "עבדי המלך" כלפי מרדכי. אם אתה אדם מאמין, קבל עליך את שלטון הרומאים, שהרי האל מינה אותם לשלוט עליך.
ר' חנינא משיב: "מן השמים ירחמו". ר' יוסי מגיב: "אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי 'מן השמים ירחמו'? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש".
אז מה ענה ר' חנינא? אולי אמר שלהשקפתו, אסור להסתפק בקבלת מצב הדברים - שלטון רומי בארץ ישראל - אלא יש לראות בזה אתגר, שבעצם ההתנגדות לו נוצרת הדיאלקטיקה ההיסטורית הרצויה, החיכוך הפוליטי והתרבותי שמוליד בסערה את העם לחירות. לא תמיד החירות מגיעה מייד; לפעמים הביאה עלינו דרישת החירות אסונות גדולים. על זה ניטש הוויכוח. אם נסתכל בתולדותינו, נראה שבצמתים היסטוריים מכריעים בחרנו בדרכו של מרדכי.
סוף הסיפור התלמודי הוא שר' יוסי בן קסמא נפטר, ובחזרה מלווייתו מצאו הרומאים את רבי חנינא "שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו". בתגובה העלו אותו על המוקד יחד עם ספר התורה. לבתו אמר: "אלמלא אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי; עכשיו, שאני נשרף וספר תורה עמי - מי שמבקש עלבונו של ספר התורה, הוא יבקש עלבוני. יש משמעות למותי, בתי. גם אם הדברים לא נראים עכשיו, עוד יבוא דור שיתבע את עלבון הרעיון שעליו מסרתי את נפשי".
לתלמידיו שתהו: "רבי, מה אתה רואה?" ענה: "גווילין נשרפין ואותיות פורחות". מה שנשרף הוא הגוף, אבל הרוח שלא נוצחה, תחַיֶה בסופו של תהליך היסטורי ארוך את הגוף הלאומי, והאותיות ישובו ויתלכדו לספר חדש, הוא ספר חיינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו