העניין עם דחפורים מהסוג שאלשיך הפעיל הוא שהם הופכים הכל. יש להניח שמערכת אכיפת החוק היתה מחשבת מסלול מחדש לו חזתה את מה שצץ בימים אלה
אין ספק שהתקבלה כאן החלטה מודעת - להפעיל את הדחפור ולהפוך כל אבן עד שיימצא היהלום. ליהלום כל מיני שמות - ראיית הזהב, האקדח המעשן, ההוכחה הניצחת או כל מושג אחר שיוביל לתובנה שבמדינת ישראל מכהן ראש ממשלה מושחת מהיסוד. את ההחלטה המודעת הזאת קיבל אלשיך בנקודת זמן מאוד ברורה - ביום שבו הוא מינה את ליאור חורב (ממתנגדי נתניהו הקולניים והמובהקים ביותר) ליועץ המשטרה.
ביום הזה אירעו שני דברים במקביל - תיבת התהודה של התקשורת עשתה תפנית של 180 מעלות והפכה את הסיקור הכמעט־אלים נגד אלשיך לסיקור אוהד שאפילו פרס יכול היה להתקנא בו, ובד בבד צונאמי נדיב של הדלפות מכוונות החל לגעוש, הדלפות שנועדו לעשות לנתניהו את מה שהעדות המוקדמת עשתה לאולמרט, קרי, לקבור אותו סופית עוד לפני שלב הפרקליטות והמשפט.
זה היה הימור כמעט בטוח, אלא ששני דברים לא הובאו בחשבון - דעת הקהל ואפקט הדחפור.
העניין עם דחפורים מהסוג שאלשיך הפעיל הוא שהם הופכים הכל, ואין לחזות מראש מה יצוץ מתחת לפני הקרקע ואלו אוצרות יצמחו מרגבי האדמה ההפוכים. במבט לאחור יש להניח שמערכת אכיפת החוק כולה היתה מחשבת מסלול מחדש לו היתה יכולה לחזות את מה שצץ בימים אלה.
ראיית הזהב הנחשקת על אודות נתניהו לא התגלתה, ובמקומה אנחנו עדים לדשדוש יקר להכאיב על חשבון משלם המסים הישראלי - דשדוש שמשקף יותר מכל את האכיפה הסלקטיבית של המשטרה, שנותרת אדישה לחלוטין לחשודים מיידיים ומתמקדת באובססיביות בנתניהו בלבד. אין ספק שלבני ולפיד נושמים לרווחה בהקשר הזה.
האקדח המעשן אכן נמצא, אך טביעות האצבע על ההדק אינן של נתניהו אלא של גורמי אכיפת החוק. מדובר באפקט בומרנג מרהיב שלא הובא בחשבון ברגע שהוצת מנוע הדחפור - שופטת שלא דיווחה בזמן על מה שנתפס בעיניה כהצעת שוחד; שימוש ציני במושג "שיבוש הליכים" כדי לעצור ולהלך אימים על אנשים ובלבד שיהפכו לעדי מדינה; תנאי מעצר שמתאימים יותר לקג"ב מאשר למשטרה במדינה דמוקרטית; השפלת קצינה שטענה להטרדה מינית על ידי צמרת המשטרה ותוך ביזוי הוראות בג"ץ; וסגירת מהלכים בין חוקר לשופטת שהופכת את הסנגור לבובה מיותרת ואת החשוד לתת־אדם. דומה שאין סעיף בעקרון חוק כבוד האדם וחירותו שלא נרמס עד דק לעיני הציבור, ששואל את עצמו ובצדק - אם כך נוהגים בראש ממשלה, מה יגידו אזובי הקיר?
זאת היתה יכולה להפוך לשעה יפה בדמוקרטיה הישראלית, שעה של ניקיון אורוות; שעה שבה המשטרה, הפרקליטות (שהכריזה כי היא נמצאת מעל הביקורת) ומערכת המשפט היו יכולות לעבור רפורמה נחוצה לטובת כל אזרח במדינת ישראל.
במקום זאת, השמאל הפוליטי והתקשורתי בוחר לזנוח את מה שהיה צריך להעלות על נס באופן מסורתי: במקום לבקר את התנהלות המשטרה, הוא מבקר את אלה שמבקרים אותה. אנו עדים לתופעה מוזרה שבה השמאל "החברתי" מעודד התפרעות משטרתית ועוצם את שתי עיניו מול הפרות בוטות של זכויות אדם בסיסיות.
דומה שכעת כלבי השמירה היחידים של הדמוקרטיה הישראלית הם האזרחים עצמם, שמעצימים את הבעת האמון בנתניהו בכל שבוע חולף. יכול להיות שהם מזהים את עיוות הצדק ויכול להיות שהם פשוט מבוהלים. סביר להניח שמדובר בשילוב של השניים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו