להפוך קיפוח לסיפוח

שלושה דורות חיים ישראלים ביו"ש, ולא יודעים מה יהיה מחר • חוק החלת הריבונות הוא חוק הזכות לחיים נורמליים; אין מוסרי ממנו • וגם: התפר בעזרת הנשים שגרם לי להרהר בחיים עצמם 

חיפשתי קלטות וידאו ישנות לצורך סרטון בר מצווה. מצאתי אותן בקופסת נעליים שחורה, ולצידן קלטות קטנות עם "כתבות טלוויזיה" שהגשתי בלימודי העיתונות שלי, בסביבות שנת המילניום. מדבקה קטנה על אחת מהן עם כיתוב בעיפרון "טיפות חלב" הזכירה לי: הגשתי כתבה על סגירת טיפות חלב ביהודה ושומרון, כי הן לא מתוקצבות לפי חוק. סיפור שנפתר מאז. מה שלא השתנה, חרף השנים שחלפו, חרף שלטון הימין, זה מעמדן הרעוע של ההתנחלויות. פעם טיפות חלב, ופעם נשים בהיריון שהחוק לא מגן עליהן מפני פיטורים אם הן מתנחלות, ופעם רשויות מקומיות שלא יכולות לתת היתרי בנייה בלי חתימה של קצין במדים. 

הכתבה הראשונה שיצאתי לעשות בשטח כעיתונאית טלוויזיה היתה על התחבורה הציבורית הגרועה בשטחים, שבגללה אנשים מבוגרים נוסעים בטרמפים כשגרה. אני זוכרת את העיתונאי הוותיק שליווה אותי בכתבה הזאת אומר לי: אני בעד לטאטא משם את כל המתנחלים, אבל כל עוד הם שם, הם זכאים לחיים תקינים. 

חוק החלת הריבונות הוא חוק הזכות לחיים נורמליים. אין מוסרי מזה. לפחות שלוש פעמים הבטיח נתניהו בפומבי שאף יישוב לא יפונה. אם באמת אף יישוב לא יפונה - למה לא לתת לחצי מיליון האזרחים שחיים ביו"ש שוויון זכויות? החוק הזה הוא מבחן לנתניהו. אם הוא באמת מתכוון שאף יישוב לא ייעקר, שיעגן זאת בחקיקה. 

על הפרק הצעת חוק פרטית של חברי הכנסת קיש וסמוטריץ'. הם מצפים להצטרפות של הצעת חוק ממשלתית לאחר מכן. בשבוע שעבר נדחתה ההצבעה על החוק בגלל האירועים הביטחוניים בצפון. הרבה תלוי בנתניהו. 

נתניהו יגיד שהוא תלוי באמריקנים. הוא לא. את הגולן סיפחנו, ואת ירושלים סיפחנו, והיבשת האמריקנית במקומה עומדת. בני בגין, אגב, גורס שלא חייבים חקיקה. מספיק להחיל את החוק על היישובים בהחלטת ממשלה, וזהו. 

שלושה דורות חיים ישראלים ביו"ש, ולא יודעים מה יהיה מחר. החוק החדש מבקש שמדינת ישראל תחיל את חוקיה ואת ריבונותה על "מרחבי ההתיישבות". מהם מרחבי ההתיישבות? יש מקום למשחק בין הקו הכחול שתוחם את היישובים, בתוספת החלקות החקלאיות והכבישים המובילים ליישובים, לבין שטחי C בכללותם, שבהם ישראל שולטת בכל מקרה. בכל אופן לא מדובר על הכפרים והערים ברשות הפלשתינית. 

הראש שלנו מקודד להסתכל מזרחה ולראות בעיות. מה יש במרחב שבין קבר יוסף לקבר רחל? טרור, איום דמוגרפי, אסונות. מה אם נסתכל אל יהודה ושומרון ונראה פתרונות? למשל, בנושא משבר הדיור. 

בעוד 50 שנה יהיו כאן לפי התחזיות ובלי נתוני עלייה, 20 מיליון אזרחים. אין לנו מקום להניח קורה מעל הראש, ויהיה פה עוד יותר צפוף בשנים הקרובות. במרחק אופניים ממרכזי הערים יש מרחבים עצומים (יחסית לישראל, לא לברזיל) והד עונה מהבקעות. למה אנחנו עוצרים באדום ונתקעים בקו הירוק? המדינה היהודית יכולה לשרטט ערים נושבות ויפות בעמקים ובפסגות של המזרח הקרוב. היא יכולה להניח מסילת רכבת מתל אביב לבקעת הירדן. היא יכולה. היא עדיין לא רוצה.

מפונקים, תרדו מהגג

עולם הפיננסים בניו יורק כולל אחוזים מדהימים של יהודים אורתודוקסים. זו לא התחלה של בדיחה אנטישמית, זו מציאות שראיתי בעיניי. דירקטורים בבתי השקעות, בכירים בהנהלות בנקים, ברוקרים בבורסה - בכיפה שחורה, ציצית, ומרוץ נגד השמש להספיק תפילת מנחה. 

היהודים הדתיים בניו יורק מחויבים בעלויות אסטרונומיות של שכר לימוד לילדיהם. הם לא שולחים את הילדים לחינוך הציבורי, ומממנים לימודים בעשרות אלפי דולרים בשנה פר ילד. הם נדחפים למקצועות מכניסים. ביהדות הדתית בארה"ב לא יהיו אמנים ולא יהיו סופרים. מה שדוחף אותנו בחיים הם אילוצים. 

המתנחלים בהר עסוקים בהישרדות. אני לא מתכוונת לריצה בין כדורים חיים אלא למתח התמידי, זמזום רקע קבוע, באשר לטווח הרחוק. כשאתה בונה בית אף על פי ולמרות הכל, אתה לא יכול להיות עסוק בשום דבר אחר. 

צפיתי ב"לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", סרטה הנאיבי של דפני ליף, שמשום מה תועדה על ידי צלם דוקומנטרי מהרגע הראשון של המחאה החברתית, עוד כשעילת המחאה היתה שכר הדירה של דפני ולא תנועת המונים. זו גם הקנאה שמדברת מפי כרגע, כי צער גדול עטף אותי על כך שלא תיעדתי את המאבק בתוכנית ההתנתקות, שהייתי חלק ממנו והוא היה חלק ממני. 

חוץ מקנאה על התיעוד הצמוד, ראיתי שם מאבק של מפונקים. מתחשק להם למחות נגד המשטרה. מתחשק להם למחות נגד המסים. נראה שהם ממציאים מסרים תוך כדי תנועה. שראשי המחאה לא עמדו בעצמם בתוך מצוקה. נזכרתי במאבק של אנשי גוש קטיף, שנלחמו על חדר הילדים, על מקור הפרנסה, על המקום שאותו החזיקו במחירים גבוהים. זו היתה מחאה מסוג אחר. 

קו התפר 

המחשב זוכר הכל. לפני שנתיים כתבתי בקבוצת פמיניסטיות דתיות בפייסבוק שאין לי יכולת להיות אקטיבית במאבק הפמיניסטי כי אחרי המאבק היומיומי על האדמה, לא נשארים לי כוחות. 

העיסוק במגדר הוא פריבילגיה של מי שיכול לנוח, ובחיים שלי היה צורך לשרוד (מול איומים ביטחוניים, מול האיום שביתי ייהרס, מול שפיכת הדם שלי בעיתונות עוינת, בסימון ציבורי של כולנו כ"מוצרי התנחלויות"). נהניתי מהפמיניזם ואכלתי מפירותיו. סיפור חיי נשען על מה שהפמיניזם סלל, ואני יודעת להודות למי שפתחו את הדלתות, בזירה הציבורית או בעלייה שלי לתורה בשמחת תורה; אבל, כתבתי, "אהיה יותר פעילה בתחום הפמיניסטי אחרי שיבוא שלום". 

שלום לא בא. אני גרה בשכונה ירושלמית שההישרדות המקסימלית בה היא לא לדרוך על קקי של כלבים. אם אני מוחה זה נגד עיריית ירושלים, שגם ב־2012 וגם ב־2014 הוציאו הודעה חגיגית לעיתונות עם כותרת על פתרון לבעיית המדרכות הצואות: העירייה, נכתב פעמיים באותן מילים ממש, ולא מומש עד היום, תקים מאגר דנ"א של כלבי העיר כך שהפקחים יוכלו לדגום מוקשים ולקנוס את בעלי הכלבים. השיירה עברה, הכלבים נבחו, ואנחנו עדיין במלחמת שלום הגללים. 

זה מה שמעסיק אזרחית כמוני. לא פינוי, לא פיגוע. רחוב מלוכלך. כמה נורמלי. בערבית של ערב שבת שמתי לב לתפר בבד המחיצה בין עזרת נשים לגברים: התפר פנה לנשים, כך שמהצד של הגברים הווילון נראה יפה יותר. אף פעם לפני כן לא מצאו העיניים שלי את התפר בבד המחיצה. 

אתם יודעים, כשיהיו חיים נורמליים ביהודה ושומרון, עם חוק, מינהל ושיפוט ישראלי שחלים שם - יותר נשים יסתכלו על התפר בבד המחיצה. המשאבים היצירתיים והרגשיים יופנו לחיים עצמם. נוכל לנהל מאבקים אזרחיים. לתקן עולם. בינתיים האנשים הכי טובים שלנו תקועים בסיר מבעבע של חוסר ודאות ואדמה נעה, ואנחנו מפסידים את הכוח שלהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו