הדיון בחוק הפולני השבוע יצר רושם כי החוק הוא פשוט תחייתה של האנטישמיות הישנה והרעה. יש בכך לא מעט מן האמת, אבל מי שמחזיק בעמדה כזאת צריך להשיב איך ייתכן שהאנטישמיות הישנה הרימה את ראשה דווקא בשנים של "רנסנס יהודי" בפולין, שבמסגרתו אפילו נחנך ב־2013 בוורשה מוזיאון לתולדות יהדות פולין?
להבנתי, הסיפור קשור בהתנגשות בין שתי תפיסות מנוגדות של הבנת השואה במזרח אירופה ובמערבה. מאז 1945 התגבשה במערב תפיסה אוניברסלית של השואה, שהוגדרה כפשע נגד האנושות ואחר כך הפכה גם למטאפורה - ה־מטאפורה - של הסבל בכלל. די אם נחשוב על השוואות קיצוניות כמו "עזה היא אושוויץ" או "שואת החיות". בה בעת, ככל שהשואה הפכה למטאפורה, כך היטשטש הסבל הייחודי של היהודים. מנגד, במזרח אירופה עד להתפרקות הגוש הקומוניסטי, לשואה לא היה מקום ייחודי. הנרטיב היה אחד והוא ניצחון הקומוניזם על הפשיזם. רק עם התפרקות הגוש, נוצר מרחב לזיכרונות לאומיים ולסבל הייחודי שחווה כל קולקטיב.
פולין, שדימויה העצמי מבוסס היטב על קורבנות פוליטית - זכר למחיקתה מהמפה ב־1795 ולשתי מרידות כושלות בצאר במאה ה־19 - קמה לתחייה במאה ה־20, ושוב הועלמה בהסכם ריבנטרופ־מולוטוב. הצבא שלה הובס והאליטה הושמדה בידי הבולשביקים והנאצים.
בזיכרון הלאומי של "האומה הסובלת" לא היה מקום לסבל שהפולנים עצמם גרמו - למשל, הטבח בידוובנה ב־1941. אמנם כשעמדה פולין להצטרף לאיחוד האירופי, הכיר הנשיא קוושנייבסקי בכתם, ובטקס הזיכרון בידוובנה ב־2001 ביקש סליחה על מה שעוללו הפולנים ליהודים. היה זה ביטוי לאימוץ תפיסת השואה המערבית, שחייבה את האירופאים לחשבון נפש. אבל בפולין הנוכחית בולטת יותר התפיסה המזרח־אירופית של השואה: יש קורבנות מוחלטים או צוררים מוחלטים, ופולין שייכת לסוג הראשון.
אישור החוק בסנאט הפולני // צילום: אי.פי.אי
אז אם יש כתם של פוגרומים, ברמה אחת מנסים להשתיק, כמו שקרה השבוע; ברמה אחרת, מדברים על ה"ז'ידוקומונה", שמאפשרת לסווג את הפוגרומים כמעשי נקם כביכול בבולשביקים, שבקרבם היה שיעור גבוה של יהודים; או שפשוט ממסגרים את השואה כ"עוד" מקרה של פשע קולקטיבי במזרח אירופה: הפולנים לא סבלו מהלאומנים האוקראינים ומהטיהורים הסטליניסטים? האוקראינים לא סבלו מהרעבה סובייטית מכוונת בשנות ה־30? במזרח אירופה כולם סבלו, לכל עם היתה "שואה", וכך מתגמדים הפשעים כלפי היהודים והאחריות הפולנית מיטשטשת.
אם רלטיביזציית השואה במזרח הקטינה את רדיפת היהודים, התהליך במערב אירופה הגיע לאותה הנקודה - אך מכיוון שונה: ככל שהפכה השואה לסמל הסבל, כך הקולקטיבים הסובלים נתפסו כ"יהודים" מטאפוריים. ומה לגבי יהודים בשר ודם - או עצמות ואפר? הם רק מפריעים לתהליך.
שהרי כדי שסמל מופשט יהיה יעיל יותר, כך הוא צריך להיות מנותק יותר ממקורותיו הקונקרטיים וההיסטוריים. רק היזכרו מה קורה לישו שמגיע לטקס אוטו־דה־פה (שריפת הכופרים) ב"האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי: האינקוויזיטור מאיים להעלות אותו על המוקד כי הוא, ישו, עלול לשבש את כל העולם הרוחני־מוסדי שנבנה בשמו, אך בינו לבין ישו כבר אין כל קשר! כך שאולי יש בסיפור החוק הפולני יותר מהאדרת סבל עצמית, האדרה שאין בה מקום לפשעים של הפולנים עצמם.
לא מן הנמנע שהיא מוזנת גם מהרצון "להשתוות בסבל" ליהודים או אפילו להיתפס כ"הסובלים", כלומר להיות "היהודים" האמיתיים. עבור אומה קתולית כמו הפולנית, בוודאי יהיה בכך הד מרוחק למהפך שעשה פאולוס בהגדרת הנוצרים כ"ישראל שבלב" מול "ישראל שבבשר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו